Tratados Makot - Capítulo 3 - Mishná 9

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:

תלם אחת. שורה אחת של שדה. וחייב עליו משום שמונה לאויז. והוא שהתרו בו על כולם:

והן מוקדשים. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:

וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי״ל המחפה בכלאים לוקה, אע״פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב״ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד:

שביעית. שבת לה׳ שדך לא תזרע:

ויו״ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו:

כהן ונזיר. והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:

אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש:

אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:

אף כהן ונזיר דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהם ומנהיגם:

יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע"כ:

והן מוקדשין. פירש הר"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר"ב. וכפירוש ריב"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ"ז שהקשו כך על פירש"י דמפרש התם כפירוש הר"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ"ש הר"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב':

בכלאים בכרם. כתב הר"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ"ח דכלאים. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז"ל הרמב"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ"כ בהדיא בחבורו סוף פ"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:

ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:

ויום טוב. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ"ש בריש פרקין [ד"ה הבא]]:

אף לא הנזיר. לשון הר"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז"ל הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק: