Tratados Keilim - Capítulo 1 - Mishná 9

בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם. הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִים לְשָׁם, וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה:

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין פרועי ראש ובעלי מומין נכנסים לשם. בגמרא בהקומץ רבה [דף כ״ז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כגון הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך וכן בעלי מומין ופרועי ראש שנכנסו בין האולם ולמזבח, כולהו מעלות דרבנן הן. וכך קבלתיה מרבותי. אבל רמב״ם סבירא ליה דכולהו מדאורייתא, בעלי מומין דכתיב (ויקרא כ״א:י״ח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. ופרועי ראש, דאמר רחמנא לאהרן ולבניו שהיו במשכן (שם י׳) ראשיכם אל תפרעו. ואע״פ שלשון התוספתא מסייע לדברי הרמב״ם, קבלת רבותי נראית לי עיקר. והאי דלא חשיב תנא קמא שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בהדי בעלי מומים ופרועי ראש כדחשיב להו רבי יוסי בסיפא, משום דבעלי מומין ופרועי ראש פסולן בגופן, הלכך שילוחן חמור, אבל שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולן מחמת דבר אחר הלכך לא החמיר בשילוחן כל כך:

אלא כהן גדול ביום הכפורים. דכתיב (שם ט״ז) ואל יבוא בכל עת אל הקודש בזאת יבוא וכו׳:

בשעת העבודה. ארבע פעמים נכנס שם, אחת להקטיר קטורת, שניה להזות מדם הפר, שלישית להזות מדם השעיר, רביעית להוציא הכך והמחתה ואם נכנס חמש פעמים חייב מיתה:

ופורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. בין בשעה שמקטירים קטורת במזבח הזהב שבהיכל, בין בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת לפני ולפנים, כל העם פורשים מבין האולם ולמזבח ואין צריך לומר מן ההיכל. ותנא קמא פליג אדרבי יוסי וסבר דבשעה שמקטירין קטורת בהיכל הוא דפרשי מבין האולם ולמזבח, אבל כשמקטיר קטורת לפני ולפנים אין העם פורשים אלא מן ההיכל בלבד ולא מבין האולם ולמזבח. והלכה כת״ק. ועשר קדושות דתנן במתניתין והנך אחד עשר נינהו, פירשו הגאונים דארץ ישראל אינה ממנין הקדושות, לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו קצת טומאות או שמונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו. ואית דמפרשי דתנא קמא דחשיב עשר קדושות ר׳ יוסי היא, דאית ליה דבין האולם ולמזבח שוה להיכל בחמשה דברים, ולדידיה לא הוו אלא עשר:

שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. כתב הר"ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו'. כולהו מעלות דרבנן הן וכו'. אבל רמב"ם סבירא ליה וכו'. חשתי לכבודו של הרמב"ם ז"ל ולא התמהמתי לדקדק בפ' הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר"ב למחלוקתן של ר' יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר"ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב"ם. כמו שיורה לשונו רפ"ב מה' ביאת המקדש. ומ"מ שם בפ"א השיג הראב"ד עליו. וס"ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ"כ הכ"מ בשם הרמב"ן. וגם הר"ש מסיק דלא כהרמב"ם. ואפי' שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה:

ופרועי ראש. הרמב"ם כתב ג"כ בפ"ז מהלכות ב"ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ"א מהל' ביאת המקדש. ועמ"ש בזה כבר בספ"ט דסנהדרין. ומ"ש הר"ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ"כ הר"ש. וכתב דמה"ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע"פ שהוא ג"כ כיוצא בהן כמ"ש הר"ב בספ"ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב"ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ"ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש"מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד"א] לדידיה. כ"ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע"ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ"מ [*פ"א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט"ו] שכתב בשם הרמב"ן. דסברא זו של הרמב"ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת"ל (ויקרא י׳:ט׳) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע"כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ' שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ"ש לקמן בשם הר"ש. ומ"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס"ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח:

ההיכל. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ"ש במשנה ג פ"ד דיומא ובמשנה ה פ"ב דתמיד:

שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ"ש הר"ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ"ש שם] [ד"ה תחת]. הר"ש:

קדש הקדשים מקודש מהן כו'. וא"ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ"ד דמדות [ד"ה וראשי]. תירץ הר"ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע"כ. ולפי זה מתני' דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר"ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא:

אמר רבי יוסי בה' דברים בין האולם ולמזבח שוה כו'. ופורשים וכו'. פי' הר"ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ"ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ות"ק פליג כו'. משום דקשיא ליה להר"ב דהא משכחת להו לר"י ג"כ שיהיו י"א. אי ס"ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר' יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ"ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר' יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר' יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר"ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע"כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע"כ. נ"ל שר"ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ"ש הר"ב דגאונים פי' דא"י אינה ממנין קדושות וכו'. ואית דמפרשי דת"ק דקא חשיב עשר קדושות ר"י הוא. דברי הר"ש כאית דמפרשי. ובפי' הרמב"ם ראיתי ג"כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ"ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ"ש הר"ב והבאת בכורים כו' ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ"ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם: