Tratados Keilim - Capítulo 10 - Mishná 3

מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחֻלְחֶלֶת וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַצֶּלֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶּלֶת. הָיָה בֵית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ, הֶחָבִית טְמֵאָה. הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית, אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים:

המתחלחלת. מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה:

רבי יהודה אומר מצלת. דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאת:

וחכמים אומרים אינה מצלת. דכיון דמתחלחלת לאו צמיד פתיל הוא. והלכה כחכמים: היה בית אצבע: של מגופה משוקע ונכנס לתוך החבית, חשיב השרץ שבתוכה כאילו הוא בתוך החבית. ובית אצבע הוא המקום מן המגופה שאדם מכניס אצבעו לתוכו:

אוכלים שבתוכה. שבתוך בית אצבע השוקע ונכנס לתוך החבית:

טמאים. דמגופת החבית כחבית דמיא:

מגופת החבית המחולחלת. פירש הר"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ"פ הרמב"ם והר"ש והקשה הראב"ד בפכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ"ל האמת. ע"כ. והכ"מ השיב על קושיתו. די"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב"ד. ואין כן להרמב"ם וסייעתו:

ר"י אומר מצלת. פי' הר"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ"ו]. דכולהו קשה ע"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע"ג דרך ע"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה"מ ע"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב"ק דק"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ"כ מהר"ם בפ"ט דאהלות מ"ג. ומש"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי:

טמאים. לשון הר"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז"ל הרמב"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע"כ: