Tratados Keilim - Capítulo 10 - Mishná 8

לְפָסִין זוֹ בְתוֹךְ זוֹ וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הָיוּ בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, הִיא וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה. בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, טְמֵאָה:

לפסין. כמו אלפסין. מחבות גדולות של ברזל שמבשלין בהן:

ושפתותיהן שוות. שאין שפת אחת מהן גבוהה מחברתה:

בעליונה. היא הפנימית שהחיצונה תחתיה:

היא טמאה כו׳ אם השרץ בעליונה, אוכלין שבתחתונה טהורין, דרחמנא אמר (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר יפול אל תוכו, ולא אל תוך תוכו, והשרץ שבעליונה תוך תוכו דתחתונה הוא. ואם השרץ בתחתונה, לא נטמאו האוכלים שבעליונה, דרחמנא אמר (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:

היו בכונס משקה. כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן, דאלפסין עשויין למשקים ולאוכלין, ומטילין אותו לחומרו בכונס משקה:

השרץ בעליונה. דהיינו הפנימית:

כולן טמאות. דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת, כיון דנקובות בכונס משקה:

בתחתונה. דהיא החיצונה:

היא טמאה וכולן טהורות. דאין טומאה נכנסת דרך שוליו. ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית, נטמאו, כיון דלא מירח הנקב כדמוכח לעיל בפרק שמיני. והיינו טעמא, משום דניקב בכדי טהרתו נחשב כאויר של חיצונה, ואוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

השרץ בעליונה. השתא מיירי בלפסין שלימות:

היא והתחתונה טמאה. דכמונח בתוכה דמי כיון דעודפת. אבל אמצעית טהורה, דאין כלי מיטמא באויר כלי חרס:

כל שיש בו משקה טופח טמא. נטמא משקה טופח שבתוך הכלי האמצעי מאויר כלי חרס, וחזר המשקה וטימא את הכלים. דרבנן גזרו על משקה שיטמא כלי, גזירה משום משקה זב וזבה. והוא הדין דהוה מצי לאשמועינן חידוש זה של משקה טופח ברישא כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצעי:

לפסין. פי' הר"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה"כ. והר"ב עצמו בפ"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ"ש במשנה ד פי"ד:

וכולן טהורות. לשון הר"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה:

היו בכונס משקה. פי' הר"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ"ח מ"ב:

השרץ בעליונה כולן טמאות. כתב הר"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב"ם במ"ב פ"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע"כ. וכן פסק בחבורו פרק י"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ"כ ג"כ בחיבורו שם פי"ג. ועיין עוד לקמן:

וכולן טהורות. כתב הר"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב"ם וז"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע"כ. וכ"כ בחבורו פרק י"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר"ב ושיטת הרמב"ם דלעיל. ה"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ"ש בסוף מתני'. ומ"ש הר"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל:

כל שיש בה משקה טופח טמאה. פי' הר"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ"ש בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר כו'. ומ"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא:

טופח. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב"ם: