Tratados Keilim - Capítulo 15 - Mishná 6

נִבְלֵי הַשָּׁרָה, טְמֵאִין. וְנִבְלֵי בְנֵי לֵוִי, טְהוֹרִין. כָּל הַמַּשְׁקִין, טְמֵאִין. וּמַשְׁקֵה בֵית מַטְבְּחַיָּא, טְהוֹרִין. כָּל הַסְּפָרִים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, חוּץ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה. הַמַּרְכּוֹף, טָהוֹר. הַבַּטְנוֹן, וְהַנִּקְטְמוֹן, וְהָאֵרוּס, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֵרוּס טָמֵא מוֹשָׁב, מִפְּנֵי שֶׁהָאַלָּיִת יוֹשֶׁבֶת עָלָיו. מְצֻדַּת הַחֻלְדָּה, טְמֵאָה. וְשֶׁל הָעַכְבָּרִין, טְהוֹרָה:

נבלי השרה. נבלים שמשוררים בהם. לשון נבל וכנור:

טמאין. שהנבלים והכנורות חלולים הם ומנוקבים לצד הנימין להשמיע קול הנגון, ודרך המנגנים להניח בתוכן המעות שמקב. צין מבני אדם הבאים לשמוע, והוי ליה מיטלטל מלא וריקן:

נבלי בני לוי. המנגנים על הדוכן:

טהורין. שאינן עשויין לתת בתוכן מעות, ואין עשויין לקבל:

כל המשקין טמאין. כל אחד משבעה משקין. שהן, מים יין שמן דבש חלב דם טל, מקבלין טומאה, ומכשירין הזרעים לקבל טומאה:

ומשקה בית מטבחיא. המים והדם שבבית המטבחים שבעזרה:

טהורין. שהם אינם מקבלין טומאה, ולא מכשירין האוכלים לקבל טומאה:

כל הספרים מטמאין את הידים. לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל ס״ת, דאמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקאתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים שהיו מצויין אצל האוכלים היו מפסידים אותן, גזרו שיהיו הספרים כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגען, וגזרו עוד שהידים הנוגעות בספרים יהיו שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:

מספר העזרה. ספר תורה שכהן גדול קורא בו בעזרת נשים ביום הכיפורים. דליכא למיחש שמא ישימו אוכלים של תרומה אצלו, מפני מוראו וחשיבותו:

מרכוף. סוס של עץ שעושים הליצנים לרכוב עליו לצחק בו:

הבטנון. כלי נגון גדול, שהמנגן בו סומכו על בטנו. וקורים לו בלע״ז ציטר״א:

הנקטמון. מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל של עץ שעושה מי שנחתכה רגלו:

והארוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחין על פיו עור דק, ומכין עליו במקל ומוציא קול צלול. ובלע״ז טמבור״ו:

טמא מושב. אם ישב עליו זב וזבה נדה ויולדת, נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים. דכלי המיוחד לישיבה הוא:

שהאליית. כלומר המקוננת ומיללת יושבת עליו, לפי שרגילין לספוד ולקונן ע״י נגון של אותו כלי. וכן המנהג היום בארצות הישמעאלים:

אליית. לשון אלי כבתולה חגורת שק (יואל א׳:ח׳). ואין הלכה כר׳ יהודה:

מצודת החולדה טמאה. שיש עליה צורת כלי. משא״כ למצודת עכבר:

השרה. וכן גירסת הר"ש שכתב השרה כמו השירה:

ומשקה בית מטבחייא טהורין. עיין מ"ש במ"ד פ"ח דעדיות:

כל הספרים מטמאין את הידים. עיין בפ"ג ממסכת ידים [מ"ב]:

מרכף. פי' הר"ב סוס של עץ כו'. ועוד מפרש פירוש אחר בפ' דלקמן משנה ז:

אנקטמין. פי' הר"ב מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל כו'. וכ"פ הרמב"ם והיינו אנקטמון דתנן בפ"ו דשבת מ"ט אלא שאותו הוא צורת רגל עשוי למי שנחתכה רגלו. ודהכא הוא כלי נגון. ומש"ה אע"ג דשל הכא טמא דשל התם טהור. ואזדה לה קושיית הראב"ד בפ"ה מה"כ. דהכא טמא והתם טהור. אבל רש"י הקשה שם בשבת דף סו דנהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו. אבל מן המדרס למה טהורין. ותירצו התוספ' בשם ר"י דכיון שאינה עשויה אלא ללכת דרך העברה בטיט: אינו טמא מדרס. [*ומאי דמשמע בדברי רש"י שאף ע"פ שמטמא במדרס. טהור במגע טמא מת. יש לפרש דלא היא אלא ה"ק מן המדרס למה טהורין. וא"כ יטמא בכל אף בטמא מת. ועיין על זה במ"ש בפכ"ד מ"ד בס"ד. דאפשר שאין לדחוק בל' רש"י וכדהרמב"ם ס"ל]:

רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב. כתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. ע"כ. לאפוקי ממתני' ג דפסקו כר"י דהתם. כמ"ש שם:

מפני שהאלית יושבת עליו. ונ"ל שמרוב צער יושבת עליו להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד. על כן יושבת על כלי שיר. מהר"ם: