Tratados Keilim - Capítulo 19 - Mishná 4

נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן, עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. נִשָּׂא עַל הַמִּזְרָן, מֵעֲשָׂרָה וְלִפְנִים, טָמֵא. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר:

נישא הזב על המטה ועל המיזרן. לאו דוקא נישא על המיזרן, אלא נישא הזב על המטה שהמיזרן כרוך סביבותיה ויוצא ממנה:

מטמא שנים ופוסל אחד דברי ר׳ מאיר. ר׳ מאיר לטעמיה דאמר לעיל דאפילו המיזרן יוצא מן המטה כל שהוא ואפילו טובא הוי חבור למטה ומטמא שנים ופוסל אחד, כמטה עצמה. שכל שהזב נישא עליו ונעשה משכב ומושב של זב, הוי אב הטומאה, והנוגע בו הוי ראשון, וראשון עושה שני, ושני עושה שלישי לפסול את התרומה בלבד אבל לא לטמא. והיינו מטמא שנים דהיינו ראשון ושני, ופוסל אחד והוא שלישי שהוא פסול בתרומה בלבד, והמיזרן כל זמן שלא פירש מן המטה חשיב כאב הטומאה ומטמא שנים ופוסל אחד, אבל לאחר שפירש לא הוי אלא כולד הטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין נוגע במשכב הזב:

ר׳ יוסי אומר וכו׳ ר׳ יוסי לטעמיה דאמר לעיל [עד] עשרה טפחים ותו לא. הלכך זה שבתוך עשרה חשוב חיבור למשכב ומטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שלא פירש, אבל מה שחוץ לעשרה לא חשוב חיבור למשכב, ודינו כפירש, דמטמא אחד ופוסל אחד:

נישא על המזרן מעשרה ולפנים טמאה גרסינן. ולא גרסינן טמא. והכי פירושא, נישא הזב על המיזרן היוצא מן המטה, אם נישא מעשרה ולפנים לצד המטה, המטה טמאה מדרס, דכיון דכל עשרה חשיבי חבור למטה, כשנטמא מזרן נטמאת המטה. אבל מעשרה ולחוץ דלא הוו חבור למיטה, טהורה המטה ולא נטמאת [בטומאת] המיזרן. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. וגירסת רבותי דגרסי טמא וטהור ופירושן, לא נתקבל לי. וכן דברי הרמב״ם שכתב בפירוש משנה זו לא נכנסו באזני כלל. ודקדקתי אחר כך בחבורו בהלכות כלים פרק כ״א [הלכה ט׳] נראה לי ששם חזר בו ופירש משנה זו כמו שפירשתיה כאן:

מטמא שנים. כתב הר"ב כל זמן שלא פירש מן המטה כדתנן במ"ב פ"ה דזבים: