Tratados Keilim - Capítulo 3 - Mishná 3

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת, וְנִשְׁבְּרָה, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית, טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ. חֶרֶס שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְזֶפֶת, אַף עַל פִּי מַחֲזִיק רְבִיעִית, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו:

חבית שניקבה. במוציא זית, וטהרה, כשחזר ועשאה בזפת, מקבלת טומאה מכאן ולהבא:

חזרה ונשברה. לשברים הרבה. ואותו השבר שיש בו הזפת מחזיק רביעית ויושב שלא מסומך, טמא. ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן, כדתנן בפרקין דלעיל מלוג ועד סאה ברביעית. ואע״פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה, שאני הך סתימה שנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה. דחבית שניקבה שם חבית עליה אע״פ שטהרה, אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע״פ שלא ניקב, לפיכך אין מועלת סתימה בנקב שלו:

חבית שניקבה. פי' הר"ב במוציא זית. וכן לשון הר"ש. ומיהו לדידיה אפשר לומר דפסק בכל כלי חרס כר"מ. אף בחבית. לפי שסובר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ועל הדרך שכתבתי לעיל. אבל הר"ב שפסק לעיל דלא כרבי מאיר. לא ה"ל לפרש כאן בחבית שנקבה אלא כר"י דבמוציא אגוז. וכן מה שפירש עוד דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה. נמשך ג"כ בזה אחר ל' הר"ש. ולדידיה שפסק בפרק דלעיל משנה ב כר"ע. ה"ל למימר מהדקות עד לודיות:

טמאה. בדין דהוי ליה למיתני טמא. לשון זכר. דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. הר"ש: