Tratados Keilim - Capítulo 6 - Mishná 2

הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר, עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה, עָלֶיהָ וְעַל הַכֻּפָּח, טְמֵאָה. עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע, עָלֶיהָ וְעַל הַכֹּתֶל, טְהוֹרָה. וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכְּנֶגֶד הַסָּלַע. כִּירַת הַטַּבָּחִים, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּן:

האבן שהיה שופת עליה ועל התנור. והאבן מחוברת בטיט:

עליה ועל האבן. היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט:

ועל הסלע. המחובר מששת ימי בראשית:

טהורה. דכתיב יותץ טמאים הם, את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה. מכאן אמרו, אבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, טמאה, מפני שיש להן נתיצה. עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל, טהורה, מפני שאין להן נתיצה:

כירת הנזירים. לבשל שלמי נזיר שלוקח מהן הכהן הזרוע בשלה:

כירת הטבחים. שמוכרים לרבים, ומסדרים הרבה אבנים זו אחר זו ושופתין עליהן קדירות הרבה, שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות, וכשנטמאת האחת האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמות דתנן לעיל בפרק ב [משנה ז׳] שאם נטמאה אחת מהן לא נטמאו כולן:

עליה ועל האבן. לשון הר"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ"כ הר"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה:

ועל הסלע. [*פי' הר"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר"ש:

שכנגד הסלע. ר"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ"ב מ"ה]. הרמב"ם:

בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר"ל חיבור בין בראשן בין בארץ:

אבן בצד אבן. לשון הר"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר"ש: