Tratados Keilim - Capítulo 8 - Mishná 10

מַגַּע טְמֵא מֵת, שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו, הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר, טִמְּאוּהוּ. וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא, נִטְמָאוּ. הָיָה אוֹכֵל דְּבֵלָה בְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטֹּל אֶת הַצְּרוֹר, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הָפַךְ, טָמֵא. אִם לֹא הָפַךְ, טָהוֹר. הָיָה פֻנְדְּיוֹן לְתוֹךְ פִּיו, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם לִצְמָאוֹ, טָמֵא:

מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון, דטמא מת הוי אב הטומאה ועושה הנוגע בו ראשון, ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו. ואע״ג דהוא עצמו אינו מטמאו דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, כדתנן במסכת פרה דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאים כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן במסכת שבת. ואוכלים דנקט הכא, כדי נסבא. שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא משקים בלבד מטמאים כלים. וקפיצת פיו אינה מצלת, דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא אחרים כדתנן לעיל, ובר מן דין הא תניא בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם. הלכך, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור שהוא טמא, נטמאו. דאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס:

בידים מסואבות. ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:

הכניס ידו לתוך פיו. ליטול את הצרור שבפיו, או כל מידי:

ר׳ מאיר מטמא. הדבילה. לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה, והרוק טימא את הדבילה, דראשון עושה שני בחולין:

ורבי יהודה מטהר. סבר כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה לא חשיב משקה:

ורבי יוסי מטמא. כשהיפך הדבילה מצד זה לצד זה בתוך פיו, שנעקר הרוק. ומטהר בלא היפך, שכל זמן שלא נעקר לא נחשב משקה. והלכה כר׳ יוסי:

שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו. כתב הר"ב אוכלין דנקט הכא כרי נסבה כו' אמנם תנא רישא משום סיפא. לפי שאמר [בסיפא] אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים. לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקים. הרמב"ם:

טמאוהו. כתב הר"ב ואע"ג דהוא עצמו כו' כדתנן במסכת פרה. פ"ח. ומ"ש כדאמרי' במסכת שבת. בפ"ק במשנת י"ח דבר ע"ש. [*ומ"ש כדתנן לעיל. במ"ו. ומ"ש ובר מן דין כו' הילכך טהור כו'. לישנא קטיעא קא חזינא הכא שמ"ש ובר מן דין משמע שרוצה להביא ראיה על הרישא. וכי מסיים הלכך כו'. ראייתו קאי על הסיפא וכן הר"ש הביאה על הסיפא בלחוד גם בפי' הרמב"ם הכי איתא בהדיא. אלא צריכין לומר ליישב דברי הר"ב. דה"ק דהואיל ואינו מציל מלקבל טומאה כ"ש שאינו מציל להוציא הטומאה ולטמא אחרים. שהרי צמיד פתיל שמציל מלקבל טומאה ואפ"ה אינו מציל להוציא טומאה. וא"כ עיקר חסר מן הספר ולישנא קטיעה הוא. עוד יש לי לתפוש עליו שמ"ש הלכך כו' ש"מ דמנפשיה הוציא זה. וליתא שכן הרמב"ם הביא התוספ' דמסיימ' כיצד טהור שהיו אוכלים כו'. וכן הר"ש הביאה ג"כ כך בפרקין לעיל במ"ג]:

היה אוכל דבילה בידים מסואבות. פירש הר"ב ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה. וכן לשון רש"י בפרק בתרא דעירובין דף צ"ט. דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. והוא מפרש דדבילה נמי דתרומה היא. אבל הר"ב דמסיק שהיא של חולין שהרי כתב דראשון עושה שני בחולין וכן פירשו התוספות שם. לא הוה ליה להעתיק דברי רש"י דפוסלות את התרומה:

ר' מאיר מטמא. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר. תוס' שם:

רבי יוסי אומר אם הפך כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם. וכך פסק בחבורו פרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלים שאם הפך וכו' ואני תמיה ממה שהוכחתי בפ' בתרא דעירובין משנה ה. דגרסינן רבי יהודה אומר אם הפך כו'. וא"כ לא לפסקו כמותו שאם הפך כו'. דהא קי"ל הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. וכל שכן לגבי ר' מאיר בפ"ד דערובין דף מו. ועיין מ"ש בפ"ג משנה ב. בשם תשובת מהרי"ק:

אם לצמאו. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשאות. ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר"ש: