Tratados Yadayim - Capítulo 3 - Mishná 2

כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה, שהוא פוסל שלישי בתרומה:

היד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו אחת טמאה ונגעה בידו האחרת טהורה, נטמאת, וחזרו שתיהן טמאות:

והלא כתבי הקודש. שגזרו עליהן להיות שני לטומאה ופוסלים את התרומה, והן מטמאין את הידים הנוגעות בהן לעשותן שניות, אלמא שני עושה שני:

ולא דברי סופרים מדברי סופרים. וטומאת ידים בכל הטומאות, מדברי סופרים היא, דשלמה תיקן עירובין [ונטילת] וידים. וכתבי הקודש שמטמאין את הידים נמי מדברי סופרים, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ואין דנים זו מזו לומר כשם שמצינו בכתבי הקודש ששני עושה שני הכי נמי בשאר טומאות יהיה שני עושה שני, דמאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון. ואין הלכה כר׳ יהושע:

כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר"ש:

היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע. מדסתמו הר"ב והרמב"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש"ה כתבו דאין הלכה כר"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ"מ אינה קושיא על הר"ב והרמב"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה:

אמר להם והלא כתבי הקדש כו'. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ"ב פ"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר"ש:

כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים:

מטמאים את הידים. ובסמוך פי' הר"ב שהן מי"ח דבר וכ"כ הרמב"ם ואע"ג דלא מנאום בי"ח דבר בפ"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא"כ פשו להו טפי מי"ח והך קושיא דפשו להו מי"ח הניחו התוס' דפ"ק דשבת דף י"ד בקושיא. אבל הרמב"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג"כ מלשון הר"ב בספט"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא"ת אכתי אמאי לא פי' הר"ב כן בי"ח דבר. י"ל כמ"ש עוד הרמב"ם. וז"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י"ד). ע"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ"ש בר"פ. וכ"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע"פ שלפי זה ה"ל להרמב"ם לכתוב גזרתן זו בפ"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה"ל למנותה בי"ח דבר. כיון דנ"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע"ג דל"ק דא"כ הוו להו טפי מי"ח. דבהא מיהת י"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ"מ היה להר"ב והרמב"ם לפרש כך במסכת שבת פ"ק. גם בסוף זבים. וצ"ע:

ולא ד"ס מד"ס. ל' הר"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דידים נמי מי"ח דבר כמ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף זבים. ובפ"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף ט"ו. אע"ג דלהר"ב והרמב"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר: