Tratados Berajot - Capítulo 5 - Mishná 4

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:

לא יענה אחר הכהנים אמן. בסוף כל ברכה כמו ששאר הצבור עונים:

מפני הטירוף. שלא תטרוף דעתו ויטעה, לפי שש״ץ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו מהר ולהתחיל הברכה שראוי שיתחיל:

לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא:

ואם הבטחתו. כלומר אם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הצבור:

ואם הבטחתו וכו'. כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. וכ"כ הר"מ ע"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [*והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי"ל הכי. וכן בירוש' פ"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']: