Tratados Peah - Capítulo 5 - Mishná 5

הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי:

המחליף עם העניים. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט:

שלו פטור. מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה:

ושל עניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני:

שנים שקבלו את השדה. והם עניים:

באריסות. למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני:

שקבלה ממנו למחצה. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך. ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר שעיקרו במחובר:

בשלו. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר"ב והר"ש:

ובשל עניים חייב. כתב הר"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה:

שקבלו השדה באריסות וכו'. כתב הר"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ"ק דגיטין דף (י"א) [י"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא ולכך הרמב"ם פסק לה בפרק ו' ממ"ע אע"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש"ס בחולין דף קלא ע"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש"י בב"מ דר"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר"א אזהרה לעני כו'. ולא ס"ל לש"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס"ל דדריש הכי מ"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב"ם בסוף פרק ה' וז"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ"ל אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ"מ רש"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש"י אע"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע"כ. ואכתי אין הכרח שרש"י יהיה סובר כך]:

מותר בלקט ובשכחה. וכתב הר"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ"ש דלא מחייבין (גם) [צ"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט:

ואסור במעשר עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב"ם: