Talmud - Meilá 8b

תחלה לקדש ר"מ אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש אמר רבא לאבא שאול מעלה עשו בקדשים שוינהו רבנן לטבול יום כראשון לר"מ כאוכל שני לרבנן כיון דטבל קלש טומאה פסול משוי טמא לא משוי הוזה דמה חייבין כו' מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא ואמאי הא ממונא דכהנים הוא א"ר חנינא ליוצאין ור"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא דלאו בת אכילה היא אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב דתני רב הוזה דמה רב אדא בר אהבה אמר רב מיצוי חטאת העוף מעכב ותני רב מיצה דמה תא שמע (ויקרא ה, ט) והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח [חטאת היא] בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה חטאת היא אלא לרב הונא מאי והנשאר כדתניא דבי ר' ישמעאל שאם נשאר ומאי (ויקרא ה, יא) חטאת היא ארישא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה גבי מנחה דכתיב (ויקרא ב, ג) והנותרת הכי נמי שאם ניתותר וכי תימא ה"נ

רבי מאיר אומר מטמא את הקדש . דהוא שני ומשוי לקדש שלישי: וחכ"א כשם שפוסל כו' . אבל טמויי לא מטמא והיינו כמתניתין: אמר רבא לאבא שאול . נמי דאמר תחלה לקדש דקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתני' דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן עשו מעלה בקדשים דהוה טבול יום תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתני' בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל: לר"מ . נמי מיתרצא מתני' דהאי דקאמר מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ופוסל את התרומה מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל מאחר שטבל: ורבנן . דאמרי כשם שפוסל וכו' ולא אמרי דמטמא קסברי כיון דטבל קלשא ליה טומאה דפסול משוי ולא טמא: הא איסורא איכא . כלומר איסור אכילה: ואמאי הא ממונא דכהנים הוא . מאחר שהוזה דמה שהותרה להם באכילה: א"ר חנינא ליוצא . כלומר שיצא דהתם איכא איסור אכילה ורבי עקיבא הוא דאמר זריקה מועלת ליוצא לאפוקיה מידי מעילה או לשריפה כדאמרינן לעיל אבל לאו בת אכילה היא כדאמרינן בסוף פירקין אבל לאכילה לא מרצה הא הזאה נהי דמהניא לאפוקיה מידי מעילה אבל להתיר היוצא באכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא: אמר רב הונא אמר רב מיצוי דחטאת העוף . דכתיב והנשאר בדם ימצה לאחר הזאה ימצה: אינו מעכב . דכיון דהוזה אע"פ שלא מיצה נעשית מצותו ויצא מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויצא נמי ידי חובתו דאינו מעכב הכפרה: דתני רב הוזה דמה . דמדקתני במתניתין גבי חטאת העוף הוזה דמה ולא קתני מיצה דמה אלמא ס"ל לתנא דמתני' דהזאה עיקר ומיצוי לא מעכב: ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי מעכב . דלא יצא ידי חובתו ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפיגול ונותר וטמא אע"פ שהוזה עד דעביד מיצוי: ותני רב מיצה דמה . במתני' גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס"ל דמיצוי נמי עיקר מצוה הויא ומעכב: בשלמא לרב אדא היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וגו' . דההוא דנשאר אחר הזאה דהיינו מיצוי איקרי חטאת אלמא דשיריים דהיינו מיצוי מעכב: אלא לרב הונא . דאמר מיצוי לא מעכב מאי והנשאר כיון דלא מעכב ל"ל דכתיב והנשאר: להכי כתיב והנשאר לכדתנא דבי רבי ישמעאל שאם נשאר . כלומר אם נשאר מן הדם מצוה לעשות מיצוי אבל אם לא נשאר לא מעכב דמיצוי אינו מעכב: ומאי חטאת היא . לאו כדקא בעית למימר דאוהנשאר ימצה קאי דליהוי משמע דבשיריים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמיצוי מעכב: אלא ארישיה דקרא קאי . אוהזה מדם החטאת באצבעו חטאת היא לומר דהזאה מעכבת ולא מיצוי: ה"נ שאם ניתותר . שכשקמץ את המנחה אם ניתותר דאיכא שיריים למצוה שפיר ואם לא ניתותר שאם חסרו שיריים בין קמיצה להקטרה לית לן בה: וכי תימא הכי נמי . דשיריים לא מעכבי והתניא מסלתה ומשמנה דמצי למיכתב קרא מסלת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שיהא כל סלתה ושמנה קיים ואפילו שיריים דהכי משמע מסלתה מן הסלת שהיה בשעת קמיצה שהיה כולו אלמא דחסרון שיריים מעכבי (גבי שיריים נמי אמרינן דחסרון שיריים מעכב) והיכי אמרינן שאם לא ניתותר לא מעכב:

תחלה לקדש . ואם נגע באוכל קדש עושה אותו שני ושני שלישי ושלישי רביעי: מטמא את הקדש . לעשות עוד אחר ופוסל התרומה שלא תעשה יותר: וחכמים אומרים [כו'] כך הוא פוסל כו' . דקא סברי דטבול יום אינו רק פוסל בשום דבר ואף במשקה קדש וכוותייהו מוקי מתניתין: לאבא שאול מעלה עשו בקדשים כו' . וא"ת הכא משמע דטבול יום מדרבנן הוא כדקאמר שוינהו רבנן לטבול יום וכו' ובסוטה פרק כשם (דף כט:) יליף רביעי בקדש מק"ו ממחוסר כפורים ומה מחוסר כפורים שאין פסול בתרומה פוסל בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש ופריך אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח ומשני דילמא סבר לה כאבא שאול ומאי קאמר הא דאבא שאול דרבנן הוא וצ"ל דרביעי בקדש דרבנן הוא וכן פי' רש"י בפרק קמא דפסחים (דף יט.) דלא (חשיב) [משכחת] ליה רביעי בקדש למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן הוא מיהו ר"ת פי' דמשכחת ליה ע"י עצים ורביעי בקדש דאורייתא (ואבא שאול ה"ק ליה) היכי קאמר דילמא סבר לה כאבא שאול והא דאבא שאול מדרבנן הוא וי"ל דסוגיא דסוטה (דף כט:) לית ליה הא דרבא אלא אית ליה דטבול יום מן התורה וכדבעא הש"ס הכא לומר דמתני' רבנן היא: אמר רבי חנינא ליוצאין ור"ע היא . תימה ה"ד אי דיצא לצד הראש א"כ הל"ל מודה ר"ע כדאיתא לעיל ואי דיצא לצד רגליו מ"מ הא אמרינן פרק שני דזבחים (דף כה:) היא בפנים ורגליה מבחוץ ואח"כ חתך פסולה לפי ששמנונית של אבר שיצא חוץ מתערב עם הדם ונמצא שמקריב פסול יוצא ע"ג המזבח י"ל דמיירי שכל הדם נאסף בצואר ואח"כ יצא הרגל דהשתא ליכא למיחש לשמנונית שכל מה שעתיד לעלות בצואר מן האיברים כבר עלה א"נ כגון שיצא כולו וחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות אלא א"כ מחוסר אבר ואח"כ מלקה והרב רבינו רחביה פירש דהכי פי' בזבחים (דף כו.) (קאמר) קבל ואח"כ חתך פסולה לפי שזורק את השמנונית שנפסל ביוצא ע"ג המזבח אבל אם כבר זרק כל הדם כשר שהרי קיים מצות זריקה מן הדם אע"פ שכבר עלה שמנונית היוצא שנתערב עם הדם וזרקו על המזבח והכא נמי תנן הוזה דמשמע הוזה כבר הילכך חטאת העוף כשרה דקיים בה מצות הזאה מן הדם אע"פ שעם הדם נתערב השמנונית: ותני רב הוזה דמה . דמיד שהוזה דם חטאת העוף נעשית מצותו קרינן [ביה] (כו'): בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה . אע"ג דנשאר חטאת היא כלומר אע"ג דאין דם אלא מה שנשאר מן ההזאה עדיין היא חטאת ותלויה הזייתה במיצוי שהוא מעכב: כדתניא דבי רבי ישמעאל שאם נשאר . פי' אם נשאר ימצה ואם לאו לא ימצה וליכא עיכובא: ומאי חטאת היא ארישא . כלומר לא קאי חטאת היא אמיצוי אלא קאי ארישא דקרא דהיינו הזאה ושאר ענייני מליקה שכתובים קודם והנשאר: אלא מעתה גבי מנחה דכתיב והנותרת ה"נ שאם ניתותר . כלומר גבי מנחה דכתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו ה"נ שאם ניתותר יאכלו ואם לא ניתותרו השיריים בין קמיצה להקטרה אין בכך כלום וכ"ת ה"נ והא תניא מסלתה וכו' משמע הכא דפשיטא ליה להש"ס שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה פסול וקשיא דפ"ק דמנחות (דף ט.) פליגי רבי יוחנן ור"ל וקסבר חד מינייהו דמקטיר קומץ עליה וי"ל דנהי דמקטיר קומץ עליה מ"מ מודה שאותן השיריים אסורין באכילה כדמשמע לישנא דוהנותרת מן המנחה יאכלו וכו' דכי לא ניתותר (כלום) [כלומר] שחסרו השיריים לא אכלו כהנים: