Talmud - Nazir 17b נזיר י״ז ב׳

אלא . היכי דמי שאילתא דרבא: כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל . בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח"כ בא חברו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה מעל ראשו: ה"ג כי גמירי שהייה בפנים אבל אבראי לא . כי גמירי שהייה כשנטמא בבית המקדש בפרק ידיעות הטומאה נטמא בבית המקדש ושהה כדי השתחויה חייב: אבל אבראי . כגון בבית הקברות לא בעי שהייה וכיון שפרע מתחתיו את המעזיבה אע"ג דלא שהה חייב: או דילמא לא שנא . דהכא והכא בעי' שיעור כדי השתחויה תיקו: בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח . ביום השביעי שלו או לא: קרבן טומאה הוא דלא מייתי . משום דלא מייתי קרבן אלא מאן דמטמא ליה לנזירותיה אבל גילוח בעי: מה טעם קאמר . אינו מביא קרבן לפי שאינו מגלח: מאי לאו הא לתגלחת זה וזה שוין . דזה וזה מגלחין בשביעי שלהן: לא למלקות זה וזה שוין . וכדר' יוחנן לעיל: ליתנייה תנא שביעי שלו וכל מילי . דהכי משמע שביעי שלו עולה לו מן המנין לפי שאינו מביא קרבן ומה טעם אינו מביא קרבן לפי שאינו טעון גילוח טומאה בז' וזה אין שביעי שלו עולה לפי שיש לו לגלח בשביעי ולהקריב קרבן בשמיני ומאותו יום שמקריב קרבן חל עליו נזירות כדכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו יום ואילך נזירות דטהרה: ת"ש אין לי . שלא יהו עולין לו מן המנין: אלא ימי טומאתו . כדכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו היום ואילך שהביא קרבנותיו יתכפר ויתחיל למנות לימי נזרו: ימי חלוטו מנין . שאם נצטרע בימי נזירותו והוחלט שלא יהו עולין למנין נזירותו: מה ימי טומאתו מגלח . תגלחת טומאה ומביא קרבן צפרים: אף ימי חלוטו . דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו (ויקרא יד) וכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' אין עולין לו: שכן מבטל בהן את הקודמים . כדכתיב והימים הראשונים יפלו: תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין . כגון בנזירות מרובה כדלקמן בפרק כהן גדול ונזיר (נזיר דף נו:) תנן לה והואיל ואינו מבטל את הקודמין יהו עולים לו ימי חלוטו מן המנין: אמרת ומה נזיר בקבר . נזיר והוא בבית הקברות ששערו ראוי כו': מאי לאו תגלחת דטומאה . דכיון שהזה ושנה וטבל מגלחין אותו וש"מ דטעון גילוח והכי משמע מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת ז' אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה אלא לתגלחת צרעת לא כל שכן דאין עולה לו: לא תגלחת דטהרה . שאם לא נכנס לקבר א"נ נכנס לקבר ונטהר ואח"כ השלים ימי נזרו שהוא טעון גילוח לסוף שלשים דהכי משמע ששערו ראוי לתגלחת טהרה שאין מגלח תגלחת טומאה אלא תגלחת לסוף מיירי אבל בימי חלוטו אינו מגלח תגלחת טהרה אלא תגלחת צרעת לסוף ז':

אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל . תחילת כניסתו במקום טמא בהיתר ולא לקי אכניסה [אלא] כי מתרין ביה שיצא בשידה וכו' פרע לו עליו המעזיבה מספקא ליה דלמא [לא] בעי שהייה או דלמא ל"ש דכל היכא דאירעה טומאה התם בעי שהייה: ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה . דווקא באונס דאי מרצונו אי נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעיא לן אי בעי שהייה דבפ"ב דשבועות (דף יז.) קאמר אהך בעיא דנזיר טמא או דילמא באונס גמירי לה שהייה ל"ש בחוץ ול"ש בפנים: הגה"ה טעון גילוח או אין טעון גילוח . פי' תגלחת דטומאה ביום שיוצא ויטהר מטומאה דקרבן ודאי לא בעי כדתנן במתני' דמיעטיה קרא לקמן אבל בתגלחת מספקא ליה אי בעי לגלח בלא קרבן טומאה או לא דלא בעי גילוח בלא קרבן: הגה"ה אבל תגלחת של טהרה ודאי בעי כשימנה נזירות של טהרה יגלח ויביא קרבנות טהרה כדין נזיר טהור: קרבן טומאה הוא דלא מייתי . דמיעטיה קרא לקמן (נזיר דף יח.) הא גלוחי בעי מדלא קאמר ואינו מגלח בשביעי שלו: מה טעם קאמר . כלומר כיון דתנן אינו מביא ממילא ידעינן דאינו מגלח דהא בהא תליא דהפסוקים קרובים זה לזה אע"ג דגילוח ביום ז' וקרבן טומאה ביום שמיני משמע ליה דכיון דאינו מביא קרבן טומאה דאינו מגלח: הא לתגלחת זה וזה שוין . פירוש תגלחת דטומאה מדלא תנא זה מגלח וזה אינו מגלח: תנא שביעי שלו וכל מילי . וכיון דתנא שביעי שלו עולה לו מן המנין היינו משום שאינו מביא קרבן וממילא ידעינן דאינו מגלח כיון דאינו מביא קרבן: ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין . פירוש כשנטמא במת שהרי אם מנה בטהרה כמה ימים ונטמא סותר אפילו מנין הראשון כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכ"ש שאותן ימים אין עולין לו כדכתיב וכפר עליו וגו' והיינו כשיטהר וקדש ראשו ביום ההוא שיתחיל מנין נזירות טהרה: ימי חלוטו שיושב מחוץ למחנה והחליטו ומנה מקצת נזירות שקבל עליו קודם שנצטרע ושוב נרפא וגילח לצרעתו מנין שיחזור למנות להשלים נזירות למנין שמנה קודם צרעת וימים שבימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין נזירות אבל ימי הסגרו דודאי עולין לו לפי שאין זקוק לגלח כמו מוחלט ואין [נחשב] לימי טומאה כמו מוחלט: הגה"ה אף ימי חלוטו . שוין לימי טומאתו דאין עולין לנזירות ה"נ ימי חלוטו אין עולין לו לנזירותו: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בו את הימים הקודמים . כדכתיב והימים הראשונים יפלו וא"ת והיא גופא נילף בהאי דינא דימי חלוטו יבטלו הקודמים וי"ל דאיכא מיעוטא לקמן בפ' שלשה מינין (נזיר דף מד.) על טומאתו סותר ואינו סותר על תגלחת הכי נמי נימעוט ונימא דאינו סותר על החלטו: נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת . ודמי לנזיר אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת ולכך לא דמי [לנזיר] לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין: מאי לאו תגלחת דטומאה [לא תגלחת דטהרה] . והכי קאמר [ומה נזיר בקבר] ששערו ראוי לתגלחת דשיער שעליו עומד להתגלח לכי ישלים נזירות דטהרה שהרי אינו מגלח בשביעי אין עולין ימי חלוטו שאין שערו עומד להתגלח לנזירות טהרה שהרי זקוק לגלח לכשיתרפא מצרעתו לא כל שכן שאין עולין לו: