Tratados Arakhin - Capítulo 6 - Mishná 1

שׁוּם הַיְתוֹמִים, שְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:

שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע״ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי:

ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה:

בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע״ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו׳ דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין:

ידירנה הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש:

קנוניא. ערמה:

ר׳ יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה, ר׳ אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר׳ אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור׳ יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר׳ יהושע:

הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא:

שום. עיין מ"ש במשנה ה' פרק י"א דכתובות:

שום היתומים. פירש הר"ב ב"ד היורדין לנכסי יתומים להגבות לב"ח וכו' ועל ג' דברים בלבד נזקקין כו' ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פ"ד דב"ק וע"ש. ומ"ש על ב"ח נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן. וא"ת כיון שריבית אוכלת בהן לא יכריזו דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכ"ת כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. א"ה ריבית נמי לא לשקול. כבר תירצו בגמ'. שקבל עליו לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר"ן בכתובות פי"א. שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא ריבית. ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית. ומ"ש הר"ב ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים. דכל זמן שלא גבתה כתובתה. יש לה מזונות. וא"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק הר"ב דלא הפסידה מזונות אא"כ נישאת או תבעה כתובתה בב"ד. ואין היורשים יכולים לפרע ושתפסיד המזונות. וא"כ ה"נ דוקא כשתבעה. ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא כיון דאיזקקינו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וז"ל הר"ן שם כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדתם מזונות. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל במטלטלים השתא דקיי"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב. הרי ב"ח נשבע וכו'. וכ"כ בפירוש הרמב"ם. ותמיהה טובא דמה מקים לשבועה זו. כיון שע"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין מה צריך לשבועה. ובחבורו פי"א מהלכות מלוה. כתב שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין והטור ח"מ ר"ס ק"ח. כתב בהדיא דבין מקרקעות בין ממטלטלים גובה בלא שבועה. ומ"ש הר"ב שאין מכריזין לא על העבדים. ולא על השטרות. ולא על המטלטלין. עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא יגנבו פירש"י כשנאספין לראותם כדי ללוקחם. פרק י"א דכתובות דף ק':

שלשים יום. כתב הר"ב ואי בעו מכריזין ששים יום כו'. ואע"ג דכי חשבת כו'. לא משכחת לה אלא תמני סרי. צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי לך נ"ו ימים. ויהא בהם ט"ז שני וחמישי הוסיף עוד ארבע ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת. הרי ששים יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י"ח ימי ההכרזה. רש"י.

ושום ההקדש ששים יום. רצופים בבקר ובערב. הרמב"ם סוף פ"ג מה"ע:

ומכריזין בבקר ובערב. ל' הר"ב בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים הכי איתא בגמרא. והרמב"ם בספ"ד מה"ע העתיק. בבקר בשעת הכנסת הפועלים. ובערב בשעת הוצאת הפועלים. ע"כ. וכן דעת התוס' שפירשו בשעת הוצאת פועלים ממלאכתן ונפטרין מבעה"ב. דאז אינן מתבטלין ממלאכתן אומר להו הבעל הבית שילכו ויבקרו השדה הנמכר. ובשעת הכנסת פועלים למלאכתן נזכר עיי ההכרזה ושואלן. ואע"פ שאין זה כסדר המשנה דנקט בבקר ובערב. ואין לפרש בשעת הוצאת הפועלים מביתם ליכנס למלאכתן ובשעת הכנסתם לביתם שיוצאים ממלאכתן. לפי שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. וכן פירש הר"ן בפרק י"א דכתובות.

רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה רבי יהושע אומר אינו צריך. כתב הר"ב דפליגי בשאלה. ר"א סבר אין נשאלין כו'. דסבר ר"א הקדש בטעות הוי הקדש והן הן דברי ב"ש דרפ"ה דנזיר. ר"י סבר נשאלין על ההקדש כו'. דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. והן הן דברי ב"ה דהתם [וע"ש] הכי תניא בגמ'. ועיין לקמן בסמוך:

כשיגרשנה ידיר הנאה. תימה לרבי למה ידיר הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש. ואדרבה לאשה ה"ל לקונסה שגובה מן ההקדש. וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש. או על הערב שהכניס בערבות. לדידה לא קנסוה רבנן. ולו ראוי לדור כדי לידע [אם] כוונתו להערים. ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס':

הערב לאשה בכתובתה. בגמרא הגירסא אף הערב. וה"ג הכ"מ בפ"ז מה"ע. ובזה מיישב שהרמב"ם פסק שם כר"א. אע"ג דשמותי הוא. וקי"ל נמי ר"א ור"י הלכה כר"י. כ"ש הכא דבפלוגתא דב"ש וב"ה פליגי ור"א כב"ש ור"י כב"ה. ותירץ מדאמר רשב"ג אף הערב כו' משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא. וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. וטעמיה משום דבבריא עושה קנוניא [כלומר ואפילו סבר הקדש טעות אינו הקדש. בסברא זו שנאמר דלא עביד קנוניא כיון דמצי מתשיל לא ס"ל] ובהא נמי פליגי ר"א ור"י דתלת אוקמתות בגמ'. חדא בש"מ מודה ובבריא פליגי. וחדא בבריא כ"ע ל"פ דעושה קנוניא [*דאע"ג דבסוגיא איתא דאין עושין כו'. על כרחינו הוא ט"ס דאי אמרת דאין עושה קנוניא תו ליכא למיחש וההדרה ל"ל] ובנדר שהודר ברבים א"נ ע"ד רבים פליגי אי יש התרה. ודחינן לה דאיבעי ליה למימר אינו מועיל מאי אינו צריך. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו' והאי אלא. לא דחי אלא אוקמתא שניה. משום קושיא דאינו מועיל מיבעי ליה. אבל אוקימתא קמייתא דבבריא פליגי קושטא הוא. ואתא ר"א כרשב"ג דהלכה כמותו. והיינו דרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא. על ההקדש. משמע הא בבריא עושה קנוניא. וליכא אמורא דפליג עליה. ש"מ דהלכתא היא דבבריא עושה קנוניא וטעמיה דרב הונא נמי משום דסמך ארשב"ג דאמר אף כו'. אלו דברי הכ"מ. אבל הר"ב מפרש בהדיא דבבריא כ"ע לא פליגי. וכי פליגי בשאלה כו'. הלכך ודאי דל"ג אף בדברי רשב"ג. וכגי' הספרים. ומש"ה נמי פסק כר' יהושע דאתא כב"ה. וגם הרמב"ם בפירושו כתב כדברי הר"ב דבבריא כ"ע לא פליגי וכי פליגי בשאלה כו'. והלכה כר"י [*אמנם הרא"ש בפ' אלמנה ניזונית ל"ג אף וכן הרי"ף. ואפ"ה פסק הרא"ש כר"א ותלה טעמא כמו בערב. א"כ סברתו דכרשב"ג ודאי הלכה כשנשנה במשנה ומשום הכי הלכה אף כר"א] אבל בנא"י שבידי מפי' הרמב"ם כתוב בה בזה הלשון. ואע"פ שדעת ר' יהושע אמת הלכה כר"א. ע"כ. נמצינו למדין דלא מטעמא דכ"מ פסק כר"א. דא"כ אין דעת ר"י אמת. ועוד שהרי מפרש דבבריא כ"ע ס"ל דעושה קנוניא ובשאלה הוא דפליגי. ומש"ה נמי נראה דל"ג אף. והשתא אתא רשב"ג כר"י ודברי שניהם אמת. ומ"מ פסק כר"א. אלא נ"ל דטעמיה משום חומרא דהקדש. ולא מדנפשיה סברא זו. אלא מדרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש כו' אין עושה קנוניא משמע הא בבריא עושה קנוניא. ש"מ דרב הונא הוא דמחמיר בשל הקדש. ואין אמורא שיחלוק עליו. ויש פנים לזה. דהא לתרתי אוקימתות דיוקא דאיכא למידק מדברי רב הונא. דהא בבריא עושה קנוניא קשיא אי כתנאי היא. וכר"א אתא דלאוקימתא קמייתא בבריא פליגי. ור"א הוא דסבר עושה קנוניא. ולאוקימתא בתרייתא דבשאלה פליגי אתא נמי כר"א דלר"י כיון דמצי מתשיל לא חיישינן לקנוניא. ואע"פ שהתוס' מתרצים דמלתיה דרב הונא במנה לפלוני שאינו אלא שבועה שהוא דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן. אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש"ה לא חייש ר"י. והכ"מ כתב. זה בשם הר"ן דפ' אלמנה ניזונית. הרמב"ם לא ס"ל לחלק בכך מדגמ' פריך אמלתיה דרב הונא שאמר ש"מ שהקדיש כו' לימא כתנאי אמרה למלתיה. לא חש לחלק בכך. וכמ"ש ג"כ הכ"מ. [*אמנם התוס' לעיל [דף כ"ג בד"ה אלא הא] כתבו בסופו דמדאמר רב הונא ש"מ כו' דאין אדם עושה קנוניא. מקשה שפיר במתני' ובמכ"ש דאפי' קעניא בשבועה אמר רב הונא דאין עושה להקדש כ"ש קנוניא דמתני' לגרש אשתו. ומ"מ] הנני יוסיף עוד בטעם הדבר לפי שאע"פ שהשבועה אינה אלא דבור. מ"מ ניחא ליה לאיניש שלא יבא הוא או אחר על ידו לכלל שבועה ולפיכך ה"ל לשאול. אלא ודאי דרב הונא אע"ג דמצי מתשיל. קאמר [גבי בריא] דחיישינן. הלכך אע"ג דגמ' מתרץ בתלתא אוקמתות מלתיה דרב הונא דלא אמר כתנאי היינו מאי דאמר בפירוש שהוא בש"מ שהקדיש. אבל מאי דאיכא למידק ממלתיה. דהיינו הא בריא שאמר כו' עושה קנוניא והכי אמרי' בהדיא בשבועות פ"ו דף מ"ב דבבריא לא ס"ל רב הונא וכמ"ש במתני' דלקמן. הך מלתא לא מיתרצה. וליכא למימר דרב הונא יחלוק על ר"י וב"ה. אלא משום חומרא הוא שהחמיר כדפרישית. והיינו לשניה דהרמב"ם בפירושו כפי נא"י דדברי ר"י אמת. ואפ"ה הלכה כר"א. [*ועוד שמעתי שיש לפסוק כר"א דאמרינן בסוף פרקין עובדא הוה במוכר נכסיו ונסתפק רב יוסף בריה דרבא ואמר הקדש תנן ערב תנן לוקח מאי והשיב רב משרשיא הקדש משום ריוח הקדש כו' משמע דהלכה ידירנה]:

קנוניא. פירשתי המלה בשם התשבי במ"ו פ"ק דב"מ. והא דהקדים הר"ב לפרשו בין פירוש דברי ר"א לדברי ר"י. לפי שדבור ידירנה וקנוניא מפירש"י העתיקם. אבל רש"י לא פירש עוד דבר בכל המשנה. לפי שבגמ' מתפרשת והואיל והדברים מראין כן שיד הר"ב עשתה זאת ומאתו היתה ההעתקה בדבור קנוניא לכתבו שלא במקומו לפיכך לא שלחתי בו יד להעמידו במקומו הראוי לו [ואפשר דגרסת הר"ב בדברי ר"א ידיר הנאה שמא יעשה קנוניא] [*ועיין בפ' דלעיל מ"ד]: