Tratados Arakhin - Capítulo 7 - Mishná 1

אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד:

אין מקדישין. שדה אחוזה:

פחות משתי שנים. דכתיב במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כ״ז:י״ח) על פי השנים הנותרות, ואין שנים פהות משתים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגאלה, נותן בבית כור חמשים סלע כדכתיב (שם) זרע חומר שעורים וגו׳. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים אחר היובל, מחשבים השנים הנותרות עד יובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (שם) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו׳ ונגרע מערכך, והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שלימים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל, פודה אותה בשתי סלעים ושני פונדיונים, כדכתיב על פי השנים הנותרות, וכך החשבון עולה של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון, שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה של אחר היובל היה פודה בחמשים שקל, צא מהן לארבעים ותשע שנים הבאים עד יובל הבא ארבעים ותשע סלעים, נמצא סלע לכל שנה וסלע יותר, וזה הסלע היותר חלקוהו לפונדיונים, שיש בכל סלע ארבעים ושמונה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה פחות פונדיון. ומה שהצריכוהו ליתן סלע ופונדיון לשנה, למ״ט שנים מ״ט סלעים ומ״ט פונדיונין ויש כאן פונדיון אחד יותר על חמשים שקל שאמרה תורה, אותו הפונדיון הוא קלבון לפרוטרוט, כלומר בשביל ההכרע שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. אי נמי, אע״פ שהסלע אינו אלא ארבעים ושמונה פונדיונות, חייב ליתן ארבעים ותשעה, דהיינו סלע ופונדיון לארבעים ותשע שנה, לפי שהנותן פונדיונים ליקח סלע מן השלחני נותן ארבעים ותשעה פונדיונים, והיינו קלבון לפרוטרוט. והמקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע, ואם בא לגאלה נותן חמשים שלימים, דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע, ומיעוט שנים שנים. ועצה טובה קמשמע לן מתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא [יקדיש] פחות משתי שנים, שלא יפסיד ארבעים ושמונה סלעים:

ולא גואלין אחר היוב, ל. לאו אחר היובל סמוך ליובל קאמר, אלא האי אחר אפילו אחר עשרים או שלשים שנה קאי. והכי קאמר, הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם. והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה, דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה. ומה טעם, לפי שאין מחשבים חדשים עם ההקדש. הבא לגאול שדהו חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה ששית, אלא נותן שש סלעים וששה פונדיונים, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הבהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים, כלומר כל מה שנותר חשוב שנים, לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החדשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם:

אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההוא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום:

בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות:

זרע חומר שעורים. מקום שיכולים לזרוע בו כור שעורים כשזורעים במפולת יד ובזריעה בינונית, לא שיהיה הזרע מקובץ ביותר ולא מפוזר ומפורד הרבה:

נקעים עמוקים וכו׳ והוא שיהיו מלאים מים שאין ראויין לזריעה. אבל אם אינן מלאים מים, הואיל וחזו למידי, אע״ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו, ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור:

פחות מכאן נמדדין עמה. ואע״פ שהן מלאים מים ולא חזו לזריעה, הואיל ואין עמוקים עשרה. וכן סלעים הואיל ואין גבוהים עשרה על שם הקרקע הן נקראין ואינן חשובים בפני עצמן:

אלא נותן את כולו כאחד. דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כולו כסף כאחד:

אין מקדישין. לשון הר"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב"ם רפ"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ"ש הר"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש"י כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע"כ. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב שיש בכל סלע מ"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ"ד דב"מ. ומ"ש הר"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר"מ יחכ"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע"כ. ומ"ש הר"ב ועצה טובה קמ"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב"ם [בפירושו] ועיין לקמן.

ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא"צ גאולה וה"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך:

אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה:

בשעת היובל. פי' הר"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ"ש הר"ב בסוף פירקין. וכ"כ הרמב"ם בנא"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ"ש בפי' הרמב"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ"כ הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. דמש"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע"ג דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ד) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע"כ. אבל בפ"ג דקדושין דף ס"א. כתבו התוס' ה"ג בשעת היובל. ול"ג בשנת היובל דא"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע"כ. ועיין ר"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב"ם בפ"ד מה"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע"כ. וכתבו התוס' [דף כ"ד ע"ב]. וא"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר"פ דלקמן:

בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ"ג ושם בפי' הר"ב:

היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש"י בקדושין פ"ג [דף ס"א] משום דזרע כתיב. ומ"ש הר"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע"כ. והשתא כיון דמש"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ"כ הראב"ד בהדיא בפ"ד מה"ע. וא"כ מאי האי דכתב הר"ב אע"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע"כ. וכ"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ"ג דף י"ד. ופי' הכ"מ דלהרמב"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר"ב וכצ"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש"י שבמשנה. ואע"ג דלרש"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ"ש בשם הראב"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש"י. ואע"פ שלשון. הר"ב כלשון רש"י אין דעתו כדמסיק רש"י. דלרש"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב"ם. אלא דאף להרמב"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. וכן התוס' שם ובפ"ג דקדושין דף ס"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ"ש סלעים ונקעים. ע"כ. ושם בקדושין פירש"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א"כ שאינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה. ובכה"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר"ב סובר כן. דז"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש"י דקדושין. לא ה"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה"ל לפרש ג"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני:

אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ"ט משנה ב':