Tratados Meilá - Capítulo 2 - Mishná 2

עוֹלַת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. מִצָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן:

מיצה דמה. מיצוי דעולת העוף קאי במקום זריקת הבהמה והזאה דחטאת העוף. דבעולת העוף כתיב ונמצה דמו:

עד שתצא לבית הדשן. דכיון דכולה כליל ולית בה שעת היתר לבסוף, לעולם מועלין בה עד שתשרף כולה ותנטל מעפרה תרומת הדשן כדכתיב (ויקרא ו׳:ג׳) והרים את הדשן אשר תאכל האש:

ובלינה. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב"ד ל"ק. דל"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה:

עד שתצא לבית הדשן. פי' הר"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס"ד: