Tratados Jaguigá - Capítulo 1 - Mishná 3

עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר:

עולות במועד באות מן החולין. מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, עולות נדרים ונדבות במועד באות, ביו״ט אינן באות, ועולת ראיה באה אפילו ביו״ט, אע״ג דיש לה תשלומין כל ז׳, עיקר מצותה ביו״ט ראשון, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר, כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים, הלכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה, וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר:

ביו״ט הראשון של פסח. ה״ה ליו״ט ראשון של שאר רגלים. ולהכי נקט פסח, לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת, כשהיתה חבורת הפסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ואשמועינן מתניתין דחגיגת יו״ט עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין, אבל חגיגת י״ד באה מן המעשר:

ובית הלל אומרים מן המעשר. בגמרא פריך אמאי, דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ומשני בטופל, שמחבר מעשר עם חולין ומביא, אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני. ואע״פ שכל הבאות ביו״ט ראשון שם חגיגה עליהן, מכל מקום סברי ב״ה דמותר להביא השאר מן המעשר, הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין:

עולות במועד. פי' הר"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו"ט. כב"ה דמשנה ג' פ"ב:

של פסח. כתב הר"ב אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ו דפסחים:

ובית הלל אומרים מן המעשר. כתב הר"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש"י. ומ"ש הר"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ"ש במשנה ה' בס"ד ובפי' הרמב"ם צ"ל אינה באה אלא מן החולין: