Tratados Yevamot - Capítulo 13 - Mishná 13

הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְבָמָהּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, מְבַקְשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְאִם נִתְכַּוְּנָה לְכָךְ, אֲפִלּוּ בְחַיֵּי בַעְלָהּ, מְבַקְשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ:

הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה. דלא אסקא דעתה שימות בעלה ותפול לפניו ליבום, ונוטלת כתובתה:

אבל לאחר מיתת בעלה. הויא מורדת, וקיימא לן כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

מבקשים ממנו לחלוץ. ויתן כתובתה אם ירצה, ואם לא רצה לחלוץ והיא מורדת בו ובאה להפסיד כתובתה, כופין אותו לחלוץ:

לאחר מיתת בעלה. פי' רש"י אלא שהיה להם כעס זה עם זה וכתב המגיד בפ"ב פירוש לפירושו שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה ששנינו במשנה ואם נתכוונה לכך אינה ר"ל כשידוע בבירור שלכך נתכוונה. ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתה דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ע"כ. [* ועכשיו דקדקתי במלת אלא שבלשון רש"י ומפני כן נ"ל דאין דברי המגיד דבכאן כהוגן לפי שלדבריו רש"י אסיפא מהדר וכך נמשכתי אני אחריו להעתיק דברי רש"י אסיפא ואין הדבר כן אלא רש"י לא פי' כי אם הרישא בלבד דזהו לשונו בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה על זה עכ"ל. והא דכתב לאחר מיתה אינה פיסקא מסיפא כמו שחשב המגיד גם אנכי אחריו גם הב"י סימן קע"ה העתיק דברי המגיד אבל האמת שאינה פיסקא כלל ואין דברי רש"י אמורים אלא לפרש הרישא בלבד. כן נראה לי]: