Tratados Avodah Zarah - Capítulo 4 - Mishná 11

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר. בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ גּוֹיִם, אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:

המטהר יינו של נכרי. ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן:

ונותנו ברשותו. של נכרי:

בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר. דמרתת נכרי דלמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. ואפילו אין מפתח וחותם, שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך, כדאמרינן לקמן:

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרי אחת היא. פלוגתא דר׳ שמעון בן אלעזר ותנא קמא, דת״ק סבר כשהניח ישראל יין ברשותו של נכרי בעל היין, הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרה״ר ועיר שישראל ונכרים דרים בה. אבל ברשות נכרי אחר שאינו בעל הבית, אפילו בעיר שאין ישראל דרים בה, שרי. ור׳ שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות נכרי אחת היא, וכי היכי דברשות הנכרי בעל היין אסור אלא בעיר שישראל ונכרים דרים בה והבית פתוח לרה״ר, הכי נמי ברשות נכרי אחר, צריך עיר שישראל ונכרים דרים בה ובית פתוח לרה״ר. והלכה כר׳ שמעון בן אלעזר. ובזמן שמפתח וחותם ביד ישראל, בין ברשות בעל היין בין ברשות נכרי אחר, מותר לדברי הכל:

ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים מותר. פירש הר"ב ונותנו ברשותו של עכו"ם מותר ואפילו אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן. באידך בבא כך פירש"י. ומסיימו התוס' וסיפא פירושא דרישא ואין זה מחוור. דא"כ לערבינהו וליתננהו הכי. המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו וכתב התקבלתי. בבית שהוא פתוח לרה"ר וכו' מותר. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. אסור עד שישב שומר. הר"ן. יעוד הקשו התוס' בשם ר"ת אדמפרש לקמן ברשות עכו"ם אחר. אפילו בעיר שאין ישראלים דרים שם שרי. משום דעכו"ם אחר מרתת. וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד. כי א"ל שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו. כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד מאחר דמיירי בעכו"ם שכתב לו התקבלתי. ומעתה מה חלוק יש בין עכו"ם זה לעכו"ם אחר. אפילו ביד המוכר. יינו של ישראל הוא [אך בזה י"ל דכיון שיש לו שייכות בביתו אסור טפי. וכיוצא בזה בתשובת רשב"א בב"י סוף סי' קל"א]. לכן נראה לר"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם. וכן פירש"י בפירושים ראשונים [והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתני' כלל. הר"ן] ובלא כתב לו העכו"ם התקבלתי. והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה. ופתח פתוח לרה"ר אע"פ שהוא יינו של עכו"ם מותר. כיון דמפתח וחותם בידו שהעכו"ם ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [*ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו. ולא דמי לעכו"ם שנמצא בצד הבור של יין דאסרינן ביש לו מלוה עליו [במתני' דלעיל] דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם. ואתי נמי שפיר למאן דשרי שהפקידו בבית עכו"ם אחר. דבבית עכו"ם אתר הוי יינו של ישראל שאין לעכו"ם אחר שום דבר על היין (וכגון) [צ"ל וכיון] שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף. אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר. וסיפא דקתני והלה כותב לו התקבלתי הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העכו"ם דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין. דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל. דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם. ע"כ. ובב"י סוף סי' קל"א הביא תשובת הרשב"א. דמפרש לרישא כדקתני בלא התקבלתי. ובלא מפתח וחותם. אלא דברשותו היינו שאין העכו"ם דר שם. ע"ש. שאין רצוני להאריך בפירושים שונים. גם בש"ע שלו לא העתיק אלא כדברי התוס':

בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים. דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה"ר. תשובת רשב"א. ב"י ס"ס קל"א:

עד שיושיב שומר. תימה היינו רישא דישראל ועכו"ם דרין בה. ואין לומר דאצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה. ולא שיהא נותן עינו בעכו"ם כל היום. וי"ל הוה אמינא עד דאיכא ישראל טובא. קמ"ל דאפילו בחד סגי. תוס':

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו"ם אחת היא. פירש הר"ב וכי היכי וכו' ה"נ ברשות עכו"ם אחר צריך וכו'. גמ'. דחיישינן לגומלין. ופירש"י אע"ג דהאי עכו"ם שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל לא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעכו"ם חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עכו"ם זימנא אחריני ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכיה. ע"כ. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"א כ"כ הרמב"ם [פי"ג מהמ"א הלכה ד'] ובכ"מ וב"י נדחק למצוא טעם. אבל הרשב"א [*והרא"ש] והר"ן פסקו כת"ק: