Tratados Avodah Zarah - Capítulo 5 - Mishná 3

נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר, מֻתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיָגוּף וְתִגֹּב:

אם היה בחזקת המשתמר. כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר, ואפילו הפליג מיל, דהנכרי מירתת ואומר השתא אתי ישראל וחזי לי:

אם הודיעו שהוא מפליג. ומתרחק ממנו, וחביות סתומות הם:

כדי שישתום. אם שהה כדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור:

ישתום. יפתח. כמו (במדבר כ״ד:ג׳-ד׳) שתום העין שעינו פתוחה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר. אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית:

ויגוף. ויעשה מגופה אחרת:

ותיגוב. ותינגב ותיבש. אבל לנקיבת חור במגופה של חבית לא חששו, משום דמנכרא מלתא. ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב״ג וחיישי לפתיחת נקב, משום דלא מינכר, שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן. אבל במגופת טיט, מודו רבנן לרשב״ג דלא מיתסר היין עד שישהה כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל: