Tratados Baba Kama - Capítulo 5 - Mishná 5

הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּב. הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, חַיָּב. אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין, חַיָּב. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹר, מַה בּוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ, חַיָּב:

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת. אע״ג דאין כאן צד רה״ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה: אחד החופר בור: הוא עשוי עגול:

שיח. ארוך וקצר:

מערה. מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה:

חריצין. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין. קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:

מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים. דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים:

החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה. וכ"ש אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרה"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים [כדכתיב (שם) בעל הבור ישלם] אבל חפר ברה"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה"ר וכו' וכפל וכו'. רש"י. וכתבו התוספות כללא דמלתא בכל הנך שמעתין בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם:

או ברה"ר ופתחו לרה"י. פירש בקונט' והפקיר רשותו דלא מצי למימר מה בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו. וה"ה אם מתחילה סמכיה לרשות הרבים. ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמיע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י כדמוכח בגמרא. תוספות:

ופתחו לרה"י אחר. ה"ג בכל הספרים. והר"ב העתיק אחרת. וכתב ובלבד שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה [ועיין מ"ש בריש מתניתין ו'] וקאי ארשות והכל ברשות עצמו. ורש"י גורס אחר. ואפילו הכי כתב כפירוש הר"ב. וכתבו התוספות ואין להקשות אמאי איצטריך למתני רה"י ופתחו לרשות היחיד [אחר] הוי ליה למימר החופר בור ברה"י ותו לא. דאגב אחרינא נקט הכי. וכתבו עוד דיש לפרש שפותח לרשות חבירו [כגרסת הספרים דגרסי אחר] ואשמעינן דחייב משום נזק יחיד. ואע"פ שמשלם נזק החצר. וכתב נ"י ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה. דאם לא כן עליה רמיא למלויא כלומר דעל החופר לשלם נזקי החצר. הלכך על הניזק למלאות החפירות:

החופר בור ברה"ר. גמרא. דא"ק (שם) כי יפתח וכי יכרה. אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו שאין לו חלק בו. אלא שכרוה או שפתחה. דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו. ומכאן מוכיחים התוספות דגמרא דידן סברה דעונשין [ממון] מן הדין דאי לא תימא הכי הא איצטריך לגופיה ועיין בריש פ"ק בדבור כהרי הבור. ובמשנה ה' פרק ב':

בור שיח ומערה וכו'. פירש הר"ב בור עגול. שיח ארוך וקצר וכו'. ומשום הכי איצטריך למתני לכולהו ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא. אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא. קמ"ל. [גמרא]. ועיין מ"ש ריש פ"ב דבבא בתרא. ומפרש לה תנא מנלן וקאמר מה בור וכו'. אף כל הני וכו'. ולמ"ד בגמרא בור שחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו [כלומר וחייב משום חבט אפילו בבור ברשות הרבים דבקרקע עולם נתחבטה] מפרשינן דאף כל לאתויי גובה. דעבד תל גבוה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל דליכא הבלא אלא חבט. והלכך איצטריך למתני כל הני בהדיא דלא תימא אף כל לא לאתויי גובה אלא לאתויי הא דלא הוה תני ליה. ובמשנה דלקמן נראה מפירוש הר"ב דמפרש כמאן דאמר אף לחבטו מדמפרש לאחריו מקול הכרייה פטור. משום דקול הכרייה גרמה לו. ואי איתא דליתא אלא להבלו לא צריכה לשום טעם דכיון דלאחורי בור נפל לית כאן הבלא:

מה בור שיש בו כדי להמית עשרה. לשון הר"ב סתם בור הוא גבוה י"ט. כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ולשון הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון עמוק עשרה טפחים ע"כ. ועיין בפ"ו דסנהדרין דף מ"ה. בתוספות. שהקשו דאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור. וכן ישמעאל בן נתניה שמילא בור חללים. ואם כן סתם בור יותר מעשרה. וניחא להו בלשון רש"י דהתם דסתם בור אינו פחות מי' טפחים. ועיין עוד שם:

ואם הוזק בו חייב. ואפלו בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אנוס. הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה ט"ו]: