Tratados Baba Metziá - Capítulo 2 - Mishná 10

מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמָּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר, הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק פְּרֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק, אֲבָל לֹא לִטְעֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ, מַשְּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:

מצאה ברפת. אע״פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה:

ואם היתה בבית הקברות. והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ״א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

או שאמר לו אל תחזיר. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י״ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות:

הלך וישב לו. בעל החמור:

מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:

אבל לא לטעון. בחנם. אלא בשכר:

ר״ש אומר אף לטעון. בחנם. ואין הלכה ברבי שמעון:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו׳. ואין הלכה כרבי יוסי:

מצאה ברפת. פירש הר"ב אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו:

ברשות הרבים חייב בה. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא"ש:

ואם היה בית הקברות. ס"א בין הקברות. וכן העתיק הש"ע ריש סימן רע"ב. והר"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב"ם ריש פי"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. והרמב"ם כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו׳:ו׳) קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ"ש הר"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש"י דף ל' ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ"א ע"ב]. ע"כ. וכך כתב הרי"ף:

או שאמר לו אל תחזיר. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי"א מהלכות אבדה:

לא ישמע לו. כתב הר"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים. שנאמר עזוב. עיין מ"ש במשנה דלעיל:

אם היה זקן או חולה. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב"ם:

מצוה מן התורה לפרוק. כתב הר"ב בחנם אא"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא"ש:

אבל לא לטעון. אלא בשכר כדכתב הר"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר:

רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר"ב בחנם. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ״ג:ה׳) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ״ב:ד׳) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע: