Tratados Nidá - Capítulo 1 - Mishná 1

שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. הִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֵט עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, וּמְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. משום דרבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, תני נמי שמאי אומר כל הנשים, לאפוקי מדר׳ אליעזר:

דיין שעתן. נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך, ולא אמרינן מקמי הכי נמי היה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם. דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע״פ שלא יצא הדם לחוץ, דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ט) דם יהיה זובה בבשרה, אע״פ שהוא בבשר ולא יצא לחוץ, טמאה. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה, ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, לטהרות נמי לא מטמינן, דא״כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

לא כדברי זה. שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו:

ולא כדברי זה. הלל דמחמיר יותר מדאי. דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. וטעמייהו דרבנן, לפי שחכמים תקנו לבנות ישראל שיהיו בודקות שחרית וערבית, שחרית להכשיר טהרות של ל. לה, וערבית להכשיר טהרות של יום. ואם בדקה שחרית ומצאה טהורה, ערבית ומצאה טמאה, הפסידה טהרות של יום, וזו שישבה ימים רבים ו, לא בדקה כתקנת חכמים, הפסידה עונה אחת יתירה, משום קנס. וכדי להשוות מדותיהם של חכמים שלא תחלוק בין היכא דבדקה שחרית להיכא דבדקה בצהרים, לא רצו לחלק ולמעט ולהוסיף בזמן, ונתנו זמן קבוע מעת לעת, שלא ליתן דבריהם לשיעורין. והלכה כחכמים:

על יד. אחר. כמו ועל ידו החזיק, שהוא כמו ואחריו, בספר עזרא (פרק ג׳):

וסת. קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה:

דיה שעתה. ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:

והמשמשת בעדים. שבדקה עצמה בעדים, דהיינו בסדין, קודם תשמיש ולאחר תשמיש:

הרי זו כפקידה. בגמרא מוקי למתניתין דתרתי קתני והכי קאמר, ומשמשת בעדים כלומר מצוה על אשה שתשמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש. והרי זו כפקידה, העד של אחר תשמיש הרי הוא כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמשמע לן. ואם שמשה בצהרים בעדים, ובדקה אחרי כן בערב ומצאה טמאה, לא מטמאינן טהרות דמבדיקת שחרית עד תשמיש, שהרי בשעת תשמיש בדקה ומצאה טהורה. ואע״ג דבדיקה שקודם תשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא, שמתוך שהיא בהולה לשמש אינה מכנסת העד לחורים ולסדקין. בדיקה בעד שלאחר תשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה כדאמרן:

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. ותני לה בריש עדיות. וסגי בהכי ולא אצטריך תו למתני בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. א"נ דהא דאמרי' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אא"כ דמתני לה בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות. היינו ב"ש וב"ה. אבל לא שמאי והלל גופייהו ומיהו כלשון הראשון מוכח ממ"ש במ"ח וט פ"ב דמעשר שני:

דיין שעתן. פי' הר"ב ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו כו'. ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי אלא (דב"ה) [דהלל] עושה סייג לדבריו וחושש כי היכי דבכל התורה כולה עבדינן סייג (וב"ש) [ושמאי] משום בטול פריה ורביה. אינו עושה סייג. כך מפורש בגמ' [דף ג] ועיין מ"ש בפרק דלקמן מ"ד [*וכותלי בית הרחם ובית החיצון שכתב הר"ב. מפורש במ"ה פ"ב וברפ"ה בס"ד]:

וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. כתב הר"ב וכדי להשוות מדותיהם וכו' להיכא דבדקה צהרים. דה"ל ג' עונות. היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים לא רצו לחלק וכו' גמ' [*ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יתר מצהרים עד שחרית. וזהו שאמרו שלא רצו לחלק ולמעט אבל ז"ש הר"ב להוסיף. לא ידענא מהיכי תיתי להוסיף ואף רש"י לא כתב אלא לא רצו לגרוע ולמעט כו']:

כל אשה שיש לה וסת כו'. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה"ל למתני מיד כיצד דיה שעתה וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים [כדפי' הר"ב] אע"ג דתנן לקמן [משנה ז] אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת [וכו']. הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת דהוי חדוש כדלקמן. ודלקמן היינו בד' נשים דיין שעתן. תוס' [דף ד ד"ה כל אשה]]:

שיש לה וסת. כתב הר"ב ובדקה בשעת וסת. דאל"ה לא כדתנן בספ"ד:

וסת. כתב הר"ב שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים. כדתנן במ"י פ"ט:

דיה שעתה. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוי כו'. כדאמרן דמדאורייתא לעולם לא אמרינן דילמא מקמי הכי הוה והכא אפי' רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה:

והמשמשת בעדים. פי' הר"ב דה"ק ומשמשת בעדים. ועיין במשנה דס"פ:

בעדים. פירש הר"ב דהיינו בסדין. עיין בפי' הר"ב ספ"ח. [*ומ"ש שם בס"ד]:

וממעטת על יד מעת לעת וע"י מפקידה לפקידה. ואיצטריך למתני נמי מפקידה לפקידה. דמה"ד מעת לעת חשו בה רבנן לפסידא דטהרות. אבל מפקידה לפקידה דזמן מועט הוא אימא לא. קמ"ל. גמ':