Talmud - Hulín 29a

כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא לה מי סברת בבהמה לא בעוף ממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טרפה הויא אמר רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טרפה דבמשהו מיטרפא היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעינים שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לא כ"ש דבעינן רוב הנראה לעינים אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב וכי איתמר דרב ודרב כהנא לענין פסח אתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב והתם מ"ט דרב דכתיב (במדבר ט, י) איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחין:
רוב אחד בעוף:
תנינא חדא זימנא רובו של אחד כמוהו (הכש פשח סימן) אמר רב הושעיא חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכא דאי אשמועינן חולין התם הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי ליה קמ"ל הי בחולין והי בקדשים אמר רב כהנא מיסתברא רישא בחולין וסיפא בקדשים ממאי מדקתני השוחט ואי סלקא דעתך רישא בקדשים המולק מיבעי ליה אלא מאי סיפא בקדשים שחיטתו כשרה מליקתו כשרה מיבעי ליה הא ל"ק איידי דסליק מבהמה תנא נמי שחיטתו כשרה אלא רישא מכדי על עוף קאי אי ס"ד בקדשים המולק מיבעי ליה רב שימי בר אשי אמר רישא בחולין מהכא דקתני אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנים אלא מאי סיפא בקדשים רוב אחד בעוף הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנין מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ובדין הוא דליתני רוב שנים כיון דאיכא חטאת דסגי ליה בחד סימן מש"ה לא פסיקא ליה רב פפא אמר רישא בחולין מהכא דקתני רבי יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ופליגי רבנן עליה אי אמרת בשלמא בחולין שפיר אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך רב אשי אמר סיפא בקדשים מהכא דקתני השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אי אמרת בשלמא בקדשים היינו דלכתחלה לא משום דתני רב יוסף תזבח שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד (ויקרא יט, ה) תזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחלה נמי ואף רשב"ל סבר רישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטתו על ידו יכול לא מירק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אמר מר יכול לא מירק יהא פסול

כדי שחיטה אחרת . היינו שיעור שהייה: וגמרה . קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה: ואי מחצה כרוב . כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן: לא בעוף . דממה נפשך כשרה כדמפרש: הא עבד ליה רובא . ואיתכשרא מקמי שהייה: לא עבד ליה כלום . מעשה טרפה: חצי קנה פגום . בעוף: רוב הנראה לעינים . כלומר רוב גמור שהוא ניכר: מה טרפה . דאיכא מקומות טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון נקובת הוושט והריאה והדקין: בעינן רוב הנראה לעינים . במקומות שהוזכר בהן רוב כגון בקנה ובחוט השדרה: שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא . דאפילו מאן דמכשר משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא כולהו מודו: מחצה על מחצה כרוב . וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין: אינו כרוב . ונדחין הטמאין לשני: והתם מאי טעמא דרב . הא בעלמא אמרת דלא הוי רובא: דכתיב איש איש כי יהיה טמא . ידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו: לדם הוא צריך . לזריקה: מליקתו כשרה מיבעי ליה . כלומר אעוף איבעי ליה למיתני מליקתו כשרה והדר ליתני אבהמה שחיטתה כשרה: הא לא קשיא . גבי הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט שחיטה: אלא רישא . כי תנא השוחט: מכדי בעוף קאי . ובו התחיל להורות והיכי סמך ליה שחיטה בעוף קדשים המולק מיבעי ליה: ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ולא גרסינן אלא: לא פסיקא ליה . ותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו ככולו והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל אחד ככולו: שפיר . מש"ה פליגי רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה ומה לי לאחר שחיטה: אלא בקדשים . היכי פליגי רבנן עליה: הוא עצמו . כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה: תזבח . לרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסורת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי: ואמר רב כהנא . גרסינן. הא דר"ל בסדר יומא (דף לב:) גבי הביאו לו לכ"ג את התמיד: קרצו . מפרשינן התם ברוב שנים שלא היה יכול למרק ולגמור את השחיטה כולה לפי שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל: ומירק . כהן אחר שחיטה: על ידו . בשבילו כמו (עירובין דף פב:) מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילםץ ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים: לכך . הוצרך לשנות כאן רוב אחד בעוף וכו' דרישא חולין הוה שמעינן מינה ותנא סיפא משום קדשים. ופרכינן יכול לא מירק יהא פסול בתמיה הא א"כ הויא לך הא מריקה עבודה באדם אחר שלא בכ"ג ותניא כל עבודת יה"כ כו' ברייתא היא בשילהי הוריות:

דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב . וא"ת דבפ"ק דעירובין (דף טז: ושם) פסקינן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי: איש נדחה ואין ציבור נדחין . תימה דבפ"ק דסנהדרין (דף טז.) גבי והוצאת את האיש ההוא וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו שחילק הכתוב בין יחיד למרובים משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת לפיכך מסתברא לחלק משום שבט ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם: אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי . והא דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו סיפא דאיירי בקדשים: ומירק אחר שחיטתו על ידו . מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק: