Talmud - Zevajim 35b

הא חישב באימורין נתפגלו אימורין עצמן:
ת"ש פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן משהוקדשו נשחטו הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה מאי לאו לינת בשר וש"מ מגו דפסלה בלינה פסלה בה מחשבה לא לינת אימורים הא מדקתני סיפא כולן מועלין בהן על בית הדשן עד שיותך הבשר מכלל דרישא לינת בשר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא רישא אימורים וסיפא בשר מותיב (רבא) [רבה] ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והעור והרוטב והקיפה והאלל והמוראה והעצמות והגידין והקרנים והטלפים והשליל והשיליא וחלב המוקדשין וביצי תורין [כולן] לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור מאי לאו לא מפגלין הזבח ולא מתפגלין מחמת זבח לא לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת עצמן א"ה הא דקתני סיפא כולן לא מפגלין ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין חייבין עליו משום פיגול הא תו למה לי אלא איידי דבעי למיתנא נותר וטמא תנא פיגול הכא נמי איידי דבעי למיתני המעלה מהן בחוץ תנא נמי וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין רבא אמר אף אנן נמי תנינא השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ לא פיגל והדר תני חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא הא שליל ושיליא חייבים אלא לאו ש"מ כאן מחמת הזבח כאן מחמת עצמן ש"מ:
תנן התם ובעלי מומין ר"ע מכשיר בבעלי מומים א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירים בעופות והוא שקדם הקדישה את מומה (א"ר חייא בר אבא) ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה דכמאן דקדם מומה להקדישה דמי מתיב רבי זירא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימן חייב והיכי משכחת לה בעולת נקבה אי אמרת בשלמא קסבר רבי עקיבא עולת נקבה אם עלתה לא תרד הא מני ר"ע היא אלא אי אמרת אם עלתה תרד הא מני אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו אלא אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב:
מתני׳ שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין ע"מ ליתנן על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וליתן את הניתנים למעלן למטה ואת הניתנים למטה למעלן ואת הניתנים

אימורין עצמן . יותרת הכבד והכליות אבל לא בשר שאין מתפגל בדבר שהוא גופו זבח אלא דבר המפגל דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי: הוכשרו . נתקנו לקבוע פסולין הללו: בטבול יום ובמחוסר כיפורים . אם נגעו בהן: מאי לאו לינת בשר . קתני שאם לן נפסל וה"ה למחשבת לינה שפוסלת בבשר ונהי נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו לא תדוק מינה דהא מחשבה בדבר שדרכו לאכול בעי וברייתא לעיל נמי תניא בהדיא ושוין שאם חישב לאכול פרים לא עשה כלום אפילו לפסול מיהו הא דייקינן מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת הבשר כרבי אלעזר: מדפסלה לינה . פסלה נמי מחשבת לינה: לא לינת אימורים . דקתני דפסלה האימורים נפסלים בלינה קתני ודכוותה פשוט מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת באימורין: עד שיתיך את הבשר . גרסינן במס' מעילה ול"ג משיותך דא"כ הוה ליה דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתיך דאכתי אית בהו צורך עבודת גבוה קרי בהו מקדשי ה': ולא מתפגלין . לקמיה מפרש ליה: צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים . איצטריך לאשמועינן דלא מהניא מחשבה בהו משום דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשט כדתניא בהשוחט (חולין דף כז.) מנין לרבות הראש שכבר הותז ומהניא ביה מחשבת הקטרה בהנך מיהא לא מהניא מחשבה אם חישב להקטיר למחר דלאו דרכו להקטיר הוא דגבי אם עלו ירדו קא תני להו בפ' המזבח (לקמן זבחים דף פה:): והמוראה . של עוף והאלל של בהמה והעובר ל"ג דהיינו שליל: וחלב המוקדשין . חלב שבדדי נקבה: הכי גרסי' לברייתא הכא ובתוספתא כך שנוייה כולן לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור: ה"ג לגירסא דגמ' מאי לאו לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת הזבח לא לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת עצמן אי הכי הא דקתני סיפא כולן לא מפגלים ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין חייבין עליהן משום פיגול תו למה לי אלא איידי דבעי למיתני נותר וטמא תנא פגול ה"נ איידי דבעי למיתני המעלה מהן כו' . אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב בזבח פיגול ואכל מאלו והמעלה מהן בחוץ פטור דאין ראויין לפתח אהל מועד [וה"פ] מאי לאו אין מפגלין את הזבח אם זרק ע"מ לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנם הזבח כשר: ולא מתפגלין מחמת הזבח . אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר (מחמת) אימורין חוץ לזמנו ולא נתפגלו אלו ליענש באכילתו כרת ותיובתא דר"א דהכא שליל ומוראה תנן: מחמת זבח . מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: הא תו למה לי . לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין: וליטעמיך אין חייבין עליהם משום פיגול . פעם שלישית למה לי למיתני הא מאי תיתי לאשמועינן לדידך אלא על כרחך משנה לאו דוקא אלא אגררא דטמא ונותר נסבה לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי דאגררא דהמעלה מהן בחוץ נסבה: אף אנן נמי תנינא . כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין: לא פיגל . משמע לא את עצמן ולא את הזבח: הא שליל ושיליא חייבין . עליהן משום פיגול אלמא מתורת מפגל אפקעינהו מתורת מתפגל לא אפקעינהו: מחמת זבח . מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: תנן התם . גבי אם עלו לא ירדו בפרק המזבח: מכשיר . אם עלו שלא ירדו: וכשרין בעופות . לכתחילה שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר כגון יבש גפה נסמית עינה (ויצאת) או נקטעה רגלה משום הקריבהו נא לפחתך כדמפרש בבכורות: דוקין . טיילא בלע"ז לשון או דק (ויקרא כא) כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ) [אבל] דוקין שבעין לא פסלי בהו ואע"ג דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב) מיניה דרשי' (מנחות דף כה.) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל וכשרין בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו: והוא שקדם הקדשן את מומן . אבל קדם מומן את הקדשן לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם אלא קדושת דמים ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו כדמפרש בפ' המזבח: ומודה ר"ע בעולת בהמה נקבה . שתרד ואע"פ שכשרה בעופות לכתחילה מ"ט דכמאן דקדם מומה להקדישה הוא שאין לך מום בעולה גדול מזה דכל עולה זכר הוא: המעלה מהן בחוץ . בברייתא דלעיל תנן לה וקתני בה שליל ומעלה מהן משמע מבשרו פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה כדתניא בבהמה המקשה (חולין דף עה.) מה יותרת כבד וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל: הא מבשר אימן חייב: והיכי משכחת לה בעולת נקבה . דאילו בשלמים המעלה מבשר בחוץ פטור דלא מתקבל בפנים הוא כדתנן בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיב:) המעלה מבשר חטאת כו': הא מני ר"ע היא . דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ: הכי גרסינן אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב . לא תימא הא מאימן חייב אלא אימא הא אימורי אימן חייב ובשלמים או בחטאת עסקינן שבאין נקבות: והא מהן קתני . דמשמע מבשרן ואימן דומיא דידהו ודייקינן מינה הא מאימן חייב ע"כ דומיא דידה דייקינן מן הבשר ע"כ בעולה קאי: מתני' רבי יהודה פוסל . אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה ובגמרא מפרש טעמא: שלא כנגד היסוד . או על המזבח שלא כנגד היסוד:

וש"מ מיגו דפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה . תימה דלישני כדמשני לקמן פרק טבול יום (זבחים דף קד:) דלמא מחשבה לא פסלה לינה פסלה וי"ל משום דלא בעי למפשט הא דבעי ר' ירמיה פ' טבול יום לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ועוד י"ל דקסבר הש"ס דאי לינה מועלת מועיל פיגול לענין דאם פיגל באימורים פיגל הבשר לכל הפחות: לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל . הוא הדין למחר: הא שליל ושליא חייבין אלא ש"מ כאן מחמת זבח כו' . וא"ת אכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא (דוקא) [דיוקא] דאשליל ושיליא חייבין משום נותר וטמא וברייתא דלעיל קתני ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וי"ל דלעולם אין חייבין אשליל ושיליא משום נותר וטמא והאי (דשירייה) [דשיירינהו] משום פיגול: אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות . לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה ונסמית עינה אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש דבהדיא דריש לה בקדושין (ג"ז שם) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף: