Talmud - Pesajim 85a פסחים פ״ה א׳

לא הכי קאמר כו' . לעולם אכילה במקום שבירה בעינן ואחד עצם שאין עליו כזית בשר דקאמר הכי קאמר אין עליו בשר מבחוץ ויש בתוכו מוח מבפנים ובמקום שבירה ואשמעינן דאכילת מוח אכילה היא: והתניא . בניחותא דאסר לשבר עצם שבתוכו מוח ולא אמרינן ליתו עשה דואכלו את הבשר וידחה את לא תעשה דשבירה: ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שעל העצם . אבל מוח לא דליכא לאוקמה במוח נמי ועל ידי גחלת דלא מצריך ליה קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע: שאין תלמוד לומר . שלא הוצרך ללמד איסור שבירה: אבר שיצא מקצתו . וצריך לחתוך את היוצא: חותך . את הבשר סביב אינקרני"ר (אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)) : עד שמגיע לעצם וקולף . הבשר שלא יצא: עד שמגיע לפרק . שמתחברין שם שני עצמות: וחותך . את הפרק ומשליך את העצם שיצא מקצתו ויאכל בשר הנקלף: נקלף בה פורתא . במקום שבירה סביב: משום פקע . שמא יפקע וישבר תחת הבשר כשיכה על מקום הקלוף: בקולית . רדונדי"ל (רידונדי"ל: עצם הירך [המשמעות המקורית: חפץ עגול]) של היד דיש בו מוח מתוכו לא מהניא ליה קליפה: מטמאין את הידים . מדרבנן: חד אמר משום חשדי כהונה . שחשודין לפגל קרבן משום איבה גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו: וחד אמר משום עצלי כהונה . המתעצלים באכילת קדשים גזרו טומאה על הנותר כדי להטריחו עליהם: מר מתני . טעמא דידי' חשדי אפיגול ומר מתני טעמא דידיה עצלי אנותר: מר מתני . בין פיגול בין נותר בכזית גזור רבנן דליטמאו: כאיסורו . כשיעור איסור אכילתו שהוא חייב עליו בכזית: כטומאתו . כשיעור טומאת אוכלים דאורייתא בכביצה: הא קא מיטמי . פנימי מחמת מגעו של יוצא המחובר לו: ומשני טומאת בית הסתרים היא . כל מגע חיבור בית הסתרים שאין מקום מגעו נראה וטומאה בית הסתרים נפקא לן במסכת נדה דלא מיטמיא מוידיו לא שטף במים בפ' יוצא דופן (דף מג.) דבעינן נגיעה בידים שהן בגלוי: ולרבינא דאמר . בפרק בהמה המקשה (דף עג.) לגבי מגע חיבור דאוכלים כמאן דמפרתי דמו ולא הוי חיבור ולא מגע בית הסתרים מיקרי: דלית ביה כזית . באותו קצת: שיצא מחבורה לחבורה . לקמיה מפרש לא תעשה דיליה: מאי לאו טהור . מלטמא: ואסור . לאכול כשאר יוצא חוץ למחיצה דמחיצת פסח מקום אכילתו היא ואפילו הכי קתני טהור: לא טהור ומותר . דלא פסול יוצא אית ביה אבל יוצא חוץ למחיצה לעולם אימא לך דמטמא: הרי זה בלא תעשה . כדאמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו אלמא יוצא חשיב ליה ואפי' הכי קתני טהור: בשלמא למאן . דמתני אפיגול ונותר כביצה מצי לתרוצי דגזור טומאה נמי איוצא והאי דקתני טהור בדליכא כביצה: מאי איכא למימר . מדקתני האוכלו בלא תעשה מכלל דאיכא כזית: זריזין הן . שיש רבים ומזרזים זה את זה מלהוציא ולא איצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבואו לידי יציאה:

אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח . הכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בפ' החולץ (יבמות מא.) כל הנשים לא ינשאו עד ג' חדשים אחד בתולות ואחד אלמנות כו' תנא נמי ברישא בתולות שאינו פשוט והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דראש השנה (דף כט:) דתנן אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה אמרו לו א' יבנה כו' כלומר כמו שפשוט לך שתוקעים ביבנה כך כל מקום שיש ב"ד וכן בבבא קמא (דף נ:) אחד בור אחד שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' וכן בפ"ק דסוכה (דף כ.) גבי א' גדולה וא' קטנה כו': כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני כו' . בפ' דם חטאת בזבחים (דף צז:) יליף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים מדכתב רחמנא גבי פסח ועצם לא תשברו בו וקשה היכי יליף מינה ואמאי נמי צריך קרא הכא הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ועוד קשה לרשב"א דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי גומרתא דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם וקיימא לן דהיכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי ל"ת ותירץ רבינו חיים לרשב"א דלרבא שפירש לעיל בגומרתא דאסור משום הפסד קדשי' אתי שפיר: משום חשדי כהונה . וא"ת כמו כן לא יחושו לעשות בטומא' י"ל דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאמרינן ביומא (דף כג.) ללמדך שחמורה עליהן טהרת כלים יותר משפיכות דמים: טומאת בית הסתרים היא . וא"ת התינח לר' יוסי אלא לר' מאיר דפליג עליה ומייתי לה בפ' בהמה המקשה (חולין עב:) דאית ליה דמטמא מאי איכא למימר וי"ל דקיימא לן כר' יוסי לגבי ר' מאיר: ולרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי כו' . וא"ת בלא רבינא כיון דס"ד דאיכא שיעור לטמויי במה שיצא לחוץ הוה מצי לאקשויי דמסקינן בפרק בהמה המקשה (שם) דמודה ר' יוסי בשלש על שלש הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו וה"נ הכא וי"ל דאיכא לאוקומה בניתזות בכל כחן וכן משני בפ' אמרו לו (כריתות ט:) גבי אבר המדולדל באדם טהור מיהו הכא כיון שאינו חותך העצם אלא חותך סביבו' העצם אינו יכול להתיז בכל כחו ובירושלמי מוקי בחותך ומשליך במעט מעט: דבני חבורה זריזין הן כי קמיבעיא לן יוצא דקדשים . וא"ת דבפ' המוצא תפילין (עירובין קג.) משמע איפכא דקאמר כהנים זריזין הן אמרינן בני חבורה זריזין הן לא אמרינן ותירץ ר"י דלא דמי דגבי בני חבור' שייך למיגזר טפי שמא יחתה מלגבי כהנים דהא מילתא לא שייכא לפסח כלל אבל במידי דשייך לפסח כגון יוצא זריזין בני החבורה יותר מכהנים: