Talmud - Shabbat 103b שבת ק״ג ב׳

ת"ל אחת . שתהא מלאכה שלימה במקום אחד: שם משמעון . ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו: אפילו לא כתב . מתיבה גדולה: אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת . והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה: שכיוצא בה מתקיימת . ולקמיה פריך היינו ת"ק: ר' יוסי אומר . מפרש למילתיה לקמן: היינו ת"ק . שש תת: וכ"ת אלף אלף דאאזרך . שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא: כיון דאיתא בגלטורי . קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן של מינין קלוטרוס ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר: הקודח כל שהוא . קצת הנקב ואע"פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני: כל שהוא . מן הצורה: המגרר . כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק: את כולו . כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת: כל השם . כל התיבה: מ"ט דר' יוסי . היכי דריש ליה: אחת מאחת . אחת ה"ל למכתב ולשתוק וכתב מ"ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה . א"נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ"ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע"פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה: אחת שמעון . כלומר דריש מ"ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב: מאחת שם משמעון . כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות: אחת שהיא הנה . דאמרן לעיל ה"ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע"ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא: הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות . שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא: מי דמי כו' . זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ"ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא: וכתבתם . דתפילין ומזוזה: תם . שלם כהלכתה: אלפין עיינין . יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן: ביתין כפין . דומין בכתיבתן: גמין צדין . דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה: זיינין נונין . פשוטין: כפופין . כף פה צדי נון: פשוטין . הכפולות שלהן פשוטות: ממין סמכין . מ"ם סתומה שדומה לסמך: פתוחין . מ"ם פתוחה: סתומין . מ"ם סתומה: כתבה . לספר תורה: כשירה . בדילוגין אריח ולבינה: מכאן רמז כו' . כלומר מ"ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם:

א"א דאאזרך איכא בינייהו . לאו דוקא דהא ת"ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר"ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב: בגלטורי בעלמא חייב . פירוש א"א שכותבין בקמיע וכן פירש ר"ח ויש מפרשים א"א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג': המעבד כל שהוא . לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שיעבד כל העור: תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו' . וא"ת ומ"ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר"ש עד שיתקן את כולו וי"ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר"ש עד שיתקן את כולו: טיתין פיפין . מכאן נראה לר"ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ': בשביעי כמשפטם גרסינן . כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש"י דגרס בשמיני בס"פ לולב וערבה (סוכה דף מז:):