Talmud - Shabbat 141b שבת קמ״א ב׳

במה מגררו . לחדש: והוא בתוך המנעל . מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו: מתעגל . מתגלגל: קטבליא . עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה: אלא לצחצחו . לא שנו דמותר לסוך שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל: ולצחצחו מי שרי . במתכוין הא איכא למיגזר אטו לעבדו: שיעור לצחצחו . שלא היה כ"כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין: לא יצא . אדם קטן במנעל שהוא גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי: אבל יוצא בחלוק גדול . דלא נפיל מיניה ולמישלף ואתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק: מרופט . קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה: ולא תחלוץ בו . לכתחילה דלאו נעל מעליא הוא: במנעל חדש . כדמפרש ואזיל שלא יצאה בו מבעוד יום ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל יצאה בו כבר הכירה בו דמכוון הוא לה אז אינה מקפדת: אימוס . פורמ"ה: ר' אליעזר מטהר . אלמא לאו כלי הוא ובשבת נמי אסור לטלטלו: הניחא לרבא דאמר . בפ' כל הכלים דבר שמלאכתו לאיסור בין שהוא צריך להשתמש בגופו של כלי בין שאינו צריך אלא למקומו מותר לטלטלו מאחר שתורת כלי עליו שפיר איכא לאוקומי להא דתני שומטין כרבנן דכיון דכלי הוא ואימוס נמי כלי הוא ואף על גב דמלאכתו דאימוס לאיסור לתקן מנעלין מטלטלין להאי אימוס משום צורך מקומו דהיינו מנעל שהאימוס נתון לתוכו: אלא לאביי . נהי נמי דמנעל שעל האימוס לרבנן כלי הוא אימוס מיהא מלאכתו לאיסור הוא וזה ששומט ממנו את המנעל אינו צריך לגופו של אימוס והיכי מטלטל ליה: ברפוי . שהמנעל נשמט מאליו וא"צ לטלטל האימוס: הא לאו רפוי לא . וע"כ טעמא משום דאימוס אסור לטלטל לצורך מקומו: ה"ג ההיא רבי יהודה משום רבי אליעזר הוא . כי אמרה ליה ר' יהודה לההוא דמפליג בין רפוי לשאינו רפוי אליבא דרבי אליעזר אמר דאמר מנעל שעל האימוס לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו דאילו לרבנן אף על גב דאין רפוי מותר דטעמא דשאין רפוי אסור לרבי יהודה לאו משום אימוס הוא אלא משום מנעל גופיה: מתני' נוטל והאבן בידו . בחצר ולא אמרי' דמטלטל לאבן: עם הטהורה . אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול הוא: אף מעלין את המדומע . סאה תרומה שנפלה לק' של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותו לסאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא ובגמרא מפרש טעמא: גמ' חייב משום כיס . ולא משום תינוק כדמפרש ואזיל משום כיס מיהו חייב ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק קא מפיק ליה ולקמיה פריך לה ממתניתין: פטור . לגמרי כדמפרש ואזיל: מטה לגבי חי מבטל לה . להיות טפילה לו שהרי צריך לה: מלאכה שאינה צריכה לגופה . ומוציא מת לקוברו מלאכה שא"צ לגופה היא כדאמר בהמצניע וכיס שהיה תלוי בצוארו לשחק בו אגב מרריה מבטל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב ליה ההיא שעתא: פטור . לגמרי כדמפרש ואזיל: בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו . שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי:

במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה . וא"ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר"י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ"ר: ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר היא . מכאן ראיה דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו כמו שפירשתי בסוף פרק במה מדליקין (דף לו:) ד"ה הא ר"י: מתני' נוטל. רבא כרבי נתן ס"ל . פירש' בפ' המצניע (לעיל שבת ד' צד.): תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור . דאגב מרריה מבטיל ליה לכיס א"נ תינוק חי הוא צריך לכיס לטייל בו התינוק אבל תינוק מת מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין: אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי . אי אמרת בשלמא דתרוייהו מבטל להו בין אבן ובין דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי לא אלא אי אמרינן דתרוייהו לא בטלי ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום גיעגועין ומשני דאע"פ שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן ושרינן ליה משום גיעגועין מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק אף על גב דבההיא שעתא נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה לאתויי. כך פירש רבינו שמואל: