Talmud - Guitín 71a גיטין ע״א א׳

בפירי . שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה: חרש . שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין: אלם קאמרת שאני אלם . דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא: חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש . ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר: אישתקיל מילוליה . נוטריקון דאלם: אי קשיא לי . בהא דרב כהנא: פרט לאלם . שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע: הרי יכול להגיד מתוך הכתב . ואם איתא לדרב כהנא ליחייב: מפיהם . על פי שנים עדים: ולא מפי כתבם . יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי: כשם שבודקים . אנשתתק והרכין בראשו קאי: למשאות ומתנות . למכור בנכסיו: לעדיות ולירושות . כולהו מפרש ואזיל: קתני מיהא לעדיות . שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם: בעדות אשה . להשיאה: דאקילו בה . בעד אחד קרוב ושפחה: ופרכינן קתני ירושות . וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא: אמר רבי אבהו . מאי ירושות בנו דידיה אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא למה לנו לדבריו הירושה מאיליה תפול: מאי לאו דעלמא . דהיינו עדות: לא הלכו אחר רמיזתו . לחשבו כפיקח: אבל לא לגיטין . היכא דקידושיו היו קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא: במה דברים אמורים . דלא הלכו בו בגיטין: בחרש מעיקרו . שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ולקמיה פריך וכיון דחרש מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה ביבם: אבל פיקח . שלמד לכתוב מדעת צלולה: הוא כותב . גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא: כשם שכונס ברמיזה כו' . משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא: ביבמתו . שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כה) וכונס ואינו מוציא לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא: אשתו נמי . ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין: יבמתו ביבמתו . אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש: ומי גזרינן . אחיו חרש אטו פיקח:

אלא בפירי . אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה שילקטו לו מן האילן: אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק כו' . תימה לר"י אדרבה דתיקשי ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי ואומר ר"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה אע"פ שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין בראשו ובודקין אותו ג"פ לאו והן אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם לכתיבה דחרש כמו שאלם ע"י הרכנה ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה . כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב אע"פ שאם שאלוהו בכתב והרכין בראשו אינו מועיל כלום: אמר רבי זירא אי קשיא כו' . תימה לר"י דמשמע דפריך לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי' דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי: והא יכול לדבר מתוך הכתב . דהגדה חשיבה ע"י הכתב כדפרישית אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו בלוים: מפיהם ולא מפי כתבם . בפ' שני דכתובות (דף כ:) הארכתי בה: קתני מיהת עדיות . אמאי דקתני פרט לאלם שאינו יכול להגיד פריך ומיהו לר"י נראה דהאי פירכא נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי לאו דרב אע"פ שלענין עדות חשיבה הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני הכא דבודקין אותו לעדות מ"מ פטר קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע"ג דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא"כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם שאינו יכול להגיד אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ איך בודקין אותו לעדות הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול להגיד דהיינו חרש א"ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר . אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין עדות אבל לרב אע"ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט: והא קתני ירושות . השתא דקסבר ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ"ל דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות: ירושת בנו הבכור . פרש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה: תנאי היא דתניא אמר רשב"ג כו' . לא בעי לשנויי דרב מיירי בפיקח מעיקרו וברייתא בחרש מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג על הך ברייתא כדאמר רבי יוחנן בסמוך: