Talmud - Baba Metziá 17a בבא מציעא י״ז א׳

ואמר . לאחר זמן: פרעתי . ע"פ ב"ד: נאמן . ובשבועת היסת: בא מלוה . לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו: אינו נאמן . לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור: ואמר פרעתי . לאחר זמן ע"פ ב"ד: והעדים מעידים אותו שלא פרע . בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים: הוחזק כפרן לאותו ממון . שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים: לא הוחזק כפרן . ונשבע שפרעו ואע"פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים ואין זה מעיז ב"ד דכיון דלא פסקו לו פסק גמור נשמט ממנו סבר כו': אצטלא . לבוש: הוחזק כפרן לאותה אצטלא . עד שיפרע: הוחזק כפרן לאותה שבועה . לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו: כשנתחייב שבועה בב"ד . דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי ב"ד ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן: אבל חייב עצמו שבועה . שאמר לו אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואחר כך אמר נשבעתי נאמן ואע"ג דקמי עדים דחייה: עביד איניש דמקרי ואמר . לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא: וכתוב בו זמנו בו ביום . שביום שנמצא נכתב: שכבר נמחל שעבודו . משפרע מלוה ראשונה ועל האחרונה לא נכתב והויא לה מלוה על פה וטורף לקוחות שלא כדין דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות: אימת . דפרעיה אימתי וחזר ולוה אימתי: אי נימא למחר . ולא ביום שנכתב: וליומא חרא . שתי תיבות הן וליום אחריו וקיצור סופרים הוא: תיפוק ליה . דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה וכתוב בו יום מוקדם כזה הוה ליה השטר מוקדם: דלא שכיחי [אינשי] דפרעי [ביומיה] קאמינא . הלכך לא חיישינן למידי דלא שכיח ואי אתרמי הוצרכו לומר דאין חוזר ולוה בו: רב כהנא אמר . הא דא"ר יוחנן יחזיר לבעלים: כשחייב מודה . שלא פרע: שמעי בי רבנן . שנמחל שעבודו: ומפסדי לי . למטרף לקוחות משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין דכיון דהאי דאוקמא הכי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אף זה מן המוקדמין: מינח ניחא ליה . ברמאות ותלי נפשיה בספיקא ואמר דלמא לא שמעי ואיכא רווחא: מאי איכא דטריף לקוחות . מה טרפא יש בזה שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו והלא שניהם ביום אחד הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק: הטוען אחר מעשה ב"ד . דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום:

חייב אתה ליתן לו . הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב"ק דף סט. ושם) וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה: רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימה א"כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי"ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא: הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום . אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב"ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי"ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (בבא מציעא דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו. ושם ד"ה יתומים) בעי רבי יוחנן היא אמרה לא נתנו מזונות ויתומים אמרו נתננו על מי להביא ראיה והא אית ליה הכא דלא אמר כלום וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא: