Talmud - Baba Metziá 63b

מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולם אם יש לו מותר אם אין לו אסור אמר להו התם הלואה הכא זביני רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי מאי אהנית לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא אמר ליה אביי לרב יוסף אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה משום דמצי א"ל שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי דאמר ליה חטי דקדחי באכלבאי א"ל התם הלואה הכא זביני אמר ליה אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא א"ל דקא יהיב ליה נמי רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאתחזויי לבי דרי למאי אי למקנא הא לא קני אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא מיתחזי נמי מקבל עליה מי שפרע לעולם לקבולי עליה מי שפרע ומאן דיהיב זוזי אתרעא [חריפא] לבי תרי תלתא יהיב אי מיתחזי ליה סמכא דעתיה ואי לא אמר ליה אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת אמר רב אשי השתא דאמרת משום מסמך דעתא אפילו אשכחיה בשוקא וא"ל סמכא דעתיה:
אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור ואמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד' וא"ל יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי ליתנהו גביה אסור פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי:
ואמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדוריה ליה ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף

מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן כו' . בתחלת התנאי נמי שיצא השער פוסק עמו ואע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות. הוי מותר הכי נמי כי הוו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החטין שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהם עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי חמרין המביאין תבואה לשוק בכרכים ואע"פ שאין פירות לזה וא"ת משנתינו היא זו (לקמן בבא מציעא דף עב:) יצא השער פוסקין איכא למ"ד לקמן אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי דמתניתין לאו שער שבשוק תנן אלא יצא השער סתמא הא דמפיך לישנא ונקט למימר מה לי דמיהן מה לי הן משום דבשעת פרעון הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות ושייך למימר מה טוב הן מדמיהן כי היכי דהן שרו דמיהן נמי שרו ובשעת הפיסוק נותן לו זה מעות לקבל חטין בדמי המעות ומיקרו הפירות דמיהן של מעות ושייך למימר מה טוב דמיהן של מעות מהן כי היכי דדמיהן שרו אם היו הפירות בידו הן נמי כי הוו הן בידו שרי קצרו של דבר לשון הפסקה נמשך אצל לוקח לשון הפרעון נמשך אחר המוכר גבי תנאי ראשון פוסק ונותן לו דמים לקבל כנגדן חטין הלכך החטין קרוין דמים אצל לוקח דמי מעותיו וגבי פרעון המעות שזה פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו: אין לו אסור . בהא דרבי אושעיא: היני ושילי . מקומות הן שהיו סמוכין לפומבדיתא שהיו רבה ורב יוסף יושבין בה כלומר בכל מקום הוא מוצא סביבותיו בדמים הללו: חטי דקדחי באכלבאי . בתמיה וכי אם הנחתי חטים שלי באוצרי כלום היו גשמים יורדים עליהן שיהיו צומחות בהן צמחים להתקלקל לישנא אחרינא דקדחי לשון חמימות כמו (ישעיהו סד) כקדח אש: והא בעי למיתב זוזי לספסירא . היכי אמרינן מאי אהני לפסוק על שער שבשוק והא אהני דבעי למיתב זוזי לספסירא סרסור שמבקש למוכרי חטין נמצא משתכר זוזי בהקדמת המעות: ומשני דיהיב . צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור: רב אשי אמר . לא צריך זוזי דאיניש עבדי ליה ספסירות החמרין הולכין אצל בעלי המעות להוליך לו תבואה: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא . הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר שהיא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזולא זה סאה וזה סאתים ותנן מתני' (דף עב:) דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש: צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי . של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקיט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקים אף למי שאין לו: למאי . מיבעי האי דמתחזי: אי למיקני . ממש שלא יוכל המוכר לחזור: הא לא קני . בהכי אלא א"כ משך: אי לקבולי מוכר עליה מי שפרע . אם יחזיר: סמכא דעתא . דכל חד וחד וידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור הלכך אם חזר בו מוכר איכא למילטייה במי שפרע: השתא דאמרת . דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא: אפילו . לא מיתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר ליה חזי דעלך סמכינא איכא מי שפרע: אגר נטר ליה . שכר המתנה אי מוזיל גבי משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו: לקיראה . מוכר שעוה: ד' ד' . חלות שעוה בזוזא: יהיבנא לך ה' ה' . לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו: איתנהו . אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוי ליה הלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין (דף עה.) דמותר: דאית ליה אשראי במתא . המוכר הזה אף הוא נתן מעות ופסק עם אחרים על שעוה: ואשכח טופיינא . זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו: אי בכדי שהדעת טועה . דאיכא למימר טעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן חייב זה להחזירו לו:

ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו . פ"ה וא"ת מתני' היא יצא השער פוסקין איכא למ"ד אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי לה למתני' באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות וא"ת והיכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס וי"ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין משום דמן החטין יכול למצוא דמים ה"נ פוסקין אפילו על שוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטין אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי: ואמר ליה יהיבנא לך חמשה בזוזא . פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (בבא מציעא דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא: מהו דתימא כעד שיבא בני דמי קמ"ל . וא"ת והא רב נחמן פסק לקמן בשילהי פירקין (בבא מציעא דף עה.) כהלל דאסר עד שיבא בני וי"ל דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה אבל דרך מקח וממכר כי הכא שרי אפי' ה' בארבע דאי לאו הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא שרו אלא סאה בסאה אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי שרי לכ"ע וא"ת דטפי ה"ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי דהוי מקח וממכר וי"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה"ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע כדשרי התם לרבנן: