Tratados Hulín - Capítulo 9 - Mishná 5

קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא), הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּשֵׂא, אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלָל מַשָּׂא, לֹא בָא לִכְלָל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:

קולית. כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) או בעצם אדם:

וקולית המוקדשים. שהפיגול והנותר מטמאין הידים. דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר:

קולית נבלה. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ. הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואף על גב דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:

נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מיטמא בכך:

מנין שאף במשא. אקולית דנבלה קאי, דשרץ אינו מטמא במשא:

וקולית המוקדשין. כתב הר"ב שהפגול והנותר מטמאין את הידים. לא מי"ח דבר. דההיא בסתם ידים. כמ"ש שם הר"ב בפ"ק דשבת. וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה וכמ"ש ברפ"ג דידים. ומ"ש הר"ב משום חשדי כהונה. קאי אפגול שלא יפגלהו ברצון. כמ"ש בסוף פסחים. ומ"ש הר"ב אף בעצמות ששמשו את הנותר. שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש"י פ"ז דפסחים דף פ"ג:

קולית נבלה. כתב הר"ב נבלה אין עצמותיה מטמאים כו' וכן שרץ. דבשרץ נמי דריש בת"כ פרשת שמיני פ"י בנבלתם לא מן העצמות ולא מן השינים כו'. ומ"ש הר"ב ואע"ג דשומר כו' ה"מ בדבר שאפשר ליגע. דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא [יו"ד יתירא דריש] את שאפשר ליגע טמא. [שם טומאה עליו] א"ל ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה [הפה והחוטם והעינים] גמ':