Talmud - Behorot 40b

ומעשה נמי שלחי התחתון עודף על העליון שאל רשב"ג לחכמים ואמרו ה"ז מום והא גבי אדם הוא דתנן שפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה ה"ז מום גבי אדם הוא דכתיב (ויקרא כב, ד) איש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן אבל בבהמה לא אמר רב פפא לא קשיא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם:
מתני׳ אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום בזמן שאין בו עצם אינו מום רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ושאין בה שלש חוליות ה"ז מום:
גמ׳ ת"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה"ז מום אזניו כפולות בחסחסות אחת ה"ז מום בשתי חסחסיות אינו מום:
ר"ג אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר:
אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אף ע"ג דאלימא:
או שאין בה שלש חוליות וכו':
אמר רב הונא בגדי שתים ה"ז מום שלש אינו מום בטלה שלש הרי זה מום ארבע אינו מום מיתיבי בגדי אחת הרי זה מום שתים אינו מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום תיובתא דרב הונא ורב הונא מתני' אטעיתיה איהו סבר מדרישא בגדי סיפא נמי בגדי ולא היא רישא בגדי וסיפא בטלה:
מתני׳ רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעיניו ושנפגם עצם ידו ורגלו ושנפרק עצמו של פיו עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחד גדולה ואחד קטנה במראה אבל לא במדה רבי יהודה אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה ולא הודו לו חכמים:
גמ׳ למימרא דיבלת הוי מומא ורמינהו ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל יבלת ותסברא הא כתיבא {ויקרא כב } יבלת באורייתא אלא ל"ק הא בגופו הא בעינו מכדי קרא סתמא מה לי בגופו ומה לי בעינו אלא לא קשיא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם דקרא דאית בה עצם מתני' דלית בה עצם בעינו הוי מומא בגופא לא הוי מומא ולית לה עצם בגופא פסולה הרי תלתול בעלמא הוא דתנן ר"א אומר בעלי התילולין פסולין באדם וכשירין בבהמה אלא אידי ואידי בעינו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר"ל לא קשיא הא דאית בה שער הא דלית בה שער:
עינו אחת גדולה וכו':
תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז:
אזנו אחת גדולה וכו':
ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשירה:
מתני׳ זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן כל זמן שיהו מגדלין הן נמתחות איזהו ערקוב שאמרו ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בערקוב שבאמצע הירך:

גבי אדם . כהן: הא דאית בה עצם . אם עצם הלחי התחתון עודף על העליון הוי מום אפילו בבהמה אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת העליונה ועודפת עליה באדם הוי מום ולא בבהמה: מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה . שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן: בזמן שהוא עצם אחד . שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום: ואם אינה עצם אחד . שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך: לשל חזיר . מפרש בגמ': גמ' בלום . קצר: מבולמות . קצרות ברוחב אנקפלי"ד בלע"ז: אם מחמת הריוח . שאין לו ריוח כל כך בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום: ואם מחמת העצם . שהשפתים פתוחות יפה אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן דכי אכיל או פעי מרחיב השפתים ונראה העצם כנוד ה"ז מום. וכן ברגלים שרגליו קצרות מחמת הרוח של מדה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבין כל כך אינו מום ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא לחוץ הרי זה מום. והמורה גריס מחמת הרוח ופירושה כדפרישנא אבל לתקן הלשון אין יכולת ואיכא דגרסי מחמת הריוח כדפרישנא. ל"א פיו בלום נפוח אם מחמת הרוח שנפח מחמת דיצא אינו מום דהדר בריא ואם מחמת העצם שעבה ביותר הרי זה מום ובתוספתא דבכורות (פ"ד ה"ד) מצאנו מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו ה"ז מום: חסחוס . תנוך: קטינא . דקה מאד: כריכא . עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עוביה: בגדי שתים . חוליות בזנב ה"ז מום: רישא . אזן הגדי. סיפא אין בה שלש חוליות: מתני' יבלת . ורואי"ן: ושנפגם עצם ידו . דניכר המום ולעיל איירי בנשבר: עצמו שבפיו . שהשיניים קבועות בו ולמעלה מן החוטין דאי חוטין גופיה אפילו נפגמו או נגממו נמי: במראה . שלכל נראה שזו גדולה מזו: אבל לא במדה . שאם אין ניכר אלא במדה אינו מום: ולא הודו לו . ארבי יהודה קאי: גמ' לא במקדש . דנפסל מן המזבח: ולא במדינה . דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ: גרב . חזזית: ותסברא . דלא מום הוא: והא כתיב יבלת באורייתא . גבי מומין גמורין (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת: בגופו . לא מום גמור הוא: והא קרא סתמא . כתיב: אלא . בגופו נמי הוי מום ולא קשיא קרא דמשמע דאפילו בגופו הוי מום אמתני' דמשמע דאינו מום גמור אלא בעין אבל בגופו מום הוא ליפסל ולא לישחט קרא דאית ביה עצם ומתני' הכא דבעין הוי מום ואידך מתני' דבגופו לא הוי מום בדלית בה עצם: ולית ביה עצם בגופו פסולה הוי . בתמיה: תלתול . חתיכות בשר התלויים בו כגון בני אדם שיש להם אצל אזניהם רצועות קטנות של בשר וממעי אמן הם: פסולין באדם . אם כהן הוא פסול לעבודה דבעינן שוה בזרעו של אהרן: אלא אידי ואידי בעין . אמתני' קאי ולא אקרא: והא אין מומין בלבן . ואפילו במקדש כשר לשחוט: אידי ואידי . הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ליבלת במומין שבלבן אית ביה שער מגונה הוא ועלה קתני מתני' אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה: והא . דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שער ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וקרא בדאית בה עצם דאי מתניתין דהכא בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו: ורבנן . דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי: מתני' לערקוב . לפרק שבירך ובגמ' מפרש איזה ערקוב: כל מרבית עגלים . כל תרבות מנהג של עגלים כך הוא שיש זנבן מגיעות לערקוב הילכך בציר מהני הוי מומא וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה: שבאמצע הירך . מפרש בגמרא:

פיו בלום . פירש בקונטרס בלשון ב' נפוח וכו' בלשון ראשון שפי' ובלום קצר דבלום הוא לשון סתימה כמו חוטמו בלום דלקמן בפרק מומין אלו (בכורות דף מג:) דפירושו נקביו סתומין כדפי' לקמן בקונטרס וכמו בולם עצמו בשעת מריבה בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.): והא אין מומין בלבן . ואע"ג דפלוגתא היא לעיל (בכורות דף לח:) הא אוקימנא לעיל מתני' כמ"ד אין מומין בלבן: אלא אידי ואידי בשחור גרסינן . ולא גרסינן בלבן: