Tratados Pesahim - Capítulo 7 - Mishná 4 פסחים פרק ז׳ משנה ד׳

חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו׳, יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כ״ט:ל״ט) אלה תעשו לה׳ במועדיכם, כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע״ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו׳, מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת:

זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה׳ במועדיכם:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות י״ב:ד׳) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:

חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות ופי' הר"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ"ש הר"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ"ו דף ע' ע"ב דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת:

ושעירי ר"ח. פי' הר"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר"ח ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר"ח אלא אשאר י"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ"כ התוס'. ובגמרא קמ"ל דר"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו) ופרש"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר"ח ולא לתני אידך: