Tratados Guitín - Capítulo 8 - Mishná 3

וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב. אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ, זְרֹק לִי חוֹבִי, וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלֹּוֶה. קָרוֹב לַלֹּוֶה, הַלֹּוֶה חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג, נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף, הֲרֵי זוֹ מְגֹרָשֶׁת:

אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי. בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין, דכיון דא״ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו׳. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור:

לאויר הגג. לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי:

מרשות הגג. יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו:

או נשרף הרי זו מגורשת. והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:

וכן לענין קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמ':

וכן לענין החוב א"ל ב"ח כו'. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש"י דדוקא לענין גטין כמ"ש לעיל בשם הרא"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי"ו מה' מלוה בשם הרשב"א דבלשון הזה ממש קא"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ"ל. ע"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה:

קרוב ללוה הלוה חייב. כתב הר"ב אבל אם א"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז"ל הרמב"ם בריש פי"ו מהל' מלוה א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע"כ. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח"מ סי' ק"ך שכתב אם א"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב"ם. שמ"ש וזרקו לו דר"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב"א דכי א"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ"ל המגיד. ול"נ דאי כדבריו א"כ ה"ל להרמב"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ"ש הר"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב"א נ"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א"ל שכן אם א"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול"ק מאי למימרא דאע"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע"פ שהרשב"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ"ל. מ"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב"ם והטור לא ס"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב"ם והטור:

היתה עומדת על ראש הגג. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה:

כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת. פירש הר"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב"ם והר"ב מחיצת הגג. וא"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות:

הוא מלמעלה והיא מלמטה. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה:

כיון שיצא מרשות הגג. לשון הר"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מה"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב"ם והר"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר:

נמחק. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש"י:

נמחק או נשרף כו'. וה"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע"פ שאין דעת הרמב"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם: