Tratados Sotá - Capítulo 3 - Mishná 8

מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ:

האיש פורע ופורם. כשהוא מנוגע פורע את ראשו ופורם את בגדיו, דכתיב (שם י״ג) איש צרוע הוא וכו׳, איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת:

האיש מדיר בנו בנזיר. בנו קטן. וחלה נזירתו עליו ואפילו לכשיגדל. וזו הלכה היא בנזיר ואין לה סמך מן התורה:

האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו. וגם זו הלכה ואין לה סמך:

האיש מקדש את בתו. מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) את בתי נתתי לאיש הזה:

האיש נסקל ערום. דכתיב (ויקרא כ״ד) ורגמו אותו, ואי אפשר לומר אותו ולא אותה, דהא כתיב (דברים י״ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא אותו בלא כסותו אבל אותה בכסותה:

האיש נתלה. דכתיב (שם כ״א) ותלית אותו על עץ, אותו ולא אותה:

האיש נמכר בגניבתו. דבתיב (שמות ב״ב) ונמבר בגניבתו, ולא בגניבתה:

מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה:

ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה:

האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ"ד דנזיר מ"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא:

[*מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש"י]:

ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ״א:ז׳) כי ימכור איש את בתו. גמרא.

האיש מקדש את בתו. פי' הר"ב קטנה וכן ל' רש"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ"ח פ"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו':

ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת:

ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ"ו דסנהדרין ד' מ"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ"ק מ"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: