Tratados Baba Batra - Capítulo 9 - Mishná 4 בבא בתרא פרק ט׳ משנה ד׳

שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך. שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או שני חדשים:

נפל לאמצע. כל הריוח. מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך, מה שהרויח הרויח לעצמו:

חלה ונתרפא. אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו, מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים פחים וכיוצא בהם, דכתיב בהו (משלי כ״ב:ה׳) שומר נפשו ירחק מהם, בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:

שושבינות. דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב, חזרה לאמצע, מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיו נשואי השני כנשואי הראשון, אם בתולה בתולה, ואם אלמנה אלמנה, ואם פרהסיא פרהסיא, ואם בצנעא בצנעא. שיכול השני לומר לראשון, איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה. או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות אלא מתנה, ואינה נגבית בב״ד:

האחין השותפין. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג) עד כאן לאחין השותפין. עכ"ל. וכ"כ ב"י סימן קע"ז בשם תשובת הרמב"ן סימן כ"א דל"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע"כ. אבל הרא"ש העתיק האחין והשותפין וכ"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר"ר ו א ל ק כהן בש"ע סימן קע"ז *) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה:

נפל לאמצע. כתב הר"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ"ל:

חלה. פירש הר"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר"ב כיוצא בהם מלשון הרמב"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ"כ בחבורו שם. וכ"כ הרשב"ם והתוספות. וכתב נ"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר השירים ב׳:י״ז). ומ"ש הר"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע"כ:

שושבינות. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב"ם. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע"כ. וז"ש הר"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב"ם וענינו נושא סעודה וכו':

וחזרה השושבינות חזרה לאמצע. פירש הר"ב וחזרה השושבינות אח"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז"ל הטור בא"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע"כ. ולהרמב"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע"כ. ובחבורו סוף פ"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר: