Tratados Sanedrín - Capítulo 4 - Mishná 5

כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:

מאיימין על העדים. שלא יעידו שקר:

מאומד. שהדעת נוטה שהוא כן:

דיני ממונות. אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין, מחזירו לו ומתכפר:

לפיכך נברא יחידי. להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם:

רשויות הרבה. אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו:

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת:

והלא כבר נאמר והוא עד. וחייבין אתם להגיד מה שראיתם:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב. להיות מחוייבים בדמו של זה, נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:

הרי הוא אומר ובאבוד רשעים רנה. ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:

ומאיימין עליהם. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ"כ הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר:

שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:

עד מפי עד. כלומר ששמענו עד מעיד בב"ד אחר:

ומפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל"ג שמענו. וי"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר:

דבר אחר דמי אחיך וכו'. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן:

לפיכך נברא אדם וכו'. כל זה אומר להם. רש"י. וזה מוכח שדעתו ג"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ"מ לשון כל לאו דוקא כמ"ש בסמוך [*והר"ב שהשמיט תיבת אדם אע"פ שמפירש"י העתיק כן לא דק. דרש"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']:

ומפני שלום הבריות וכו'. גם זה לא העתיק הרמב"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו':

ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י:

בחותם אחד. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:

ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב"ם:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש"י:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת. פירש הר"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש"י. וכלומר שאע"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו: