Tratados Sanedrín - Capítulo 8 - Mishná 4

הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלֹא גִדְּמִין. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ, וְלֹא חִגְּרִין. וְאָמְרוּ, וְלֹא אִלְּמִין. בְּנֵנוּ זֶה, וְלֹא סוּמִין. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל, נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּנֵנוּ זֶה, זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּב:

ראויה לאביו. שוה ודומה לאביו בקול במראה וקומה. דכתיב איננו שומע בקולנו, מדלא כתיב בקולותינו, שמע מינה קול אחד לשניהם. ומדקול בעינן שוים, מראה וקומה נמי בעינן שוים. ואין הלכה כרבי יהודה:

גידם. ידו קטועה:

בננו זה. משמע שמראין אותו:

חרשים. אם אמר להם איני מקבל מכם אינם שומעים אותו. ואע״פ שרואים אח״כ שאינו מקיים מצותן, מ״מ התורה אמרה איננו שומע בקולנו, דמשמע דבשעת הקול קאמרי דלא שמע, ששמעוהו שאמר איני מקבל מכם:

ומתרין בו בפני שלשה. הכי קאמר, ומתרין בו בפני שנים שלא ירגיל. ואם לא שמע, מלקין אותו בבית דין של שלשה, כדתנן בפרק קמא, מכות בשלשה. דויסרו אותו האמור בבן סורר ומורה מלקות הוא, כתיב הכא (דברים כ״א:י״ח) בן סורר ומורה, וכתיב התם (שם כ״ח) והיה אם בן הכות הרשע:

זה הוא שלקה בפניכם. ואע״ג דמיבעי ליה זה ולא סומין, אי איתא דלהך מלתא לחוד אתא, לזה הוא שלקה בפניכם, לכתוב בננו הוא, מאי בננו זה שמעת מינה תרתי:

ואח״כ הקיף זקן התחתון פטור. כיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא:

ואם משנגמר דינו ברח. הוי כגברא קטילא וחייב אפילו לאחר כמה שנים:

עד שיהו שניהם רוצים. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. הרמב"ם סוף הלכות ממרים:

רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו. פירש הר"ב שוה ודומה לאביו סי' דכתיב איננו שומע בקולנו. גמרא. ומ"ש מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד. רש"י. ומ"ש הר"ב ומדקול בעינן שוים. מראה וקומה נמי בעינן שוים. גמרא. ונ"ל לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב בדברים והצריכום ג"כ שיהו שוים במראה וקומה. והן שני שעירי יום הכפורים. כדתנן בריש פ"ו דיומא. והא דבפירוש הרמב"ם כתוב ר"ל שתהא דומה במראה ובקומה. לפי שנאמר אביו ואמו *) ואמרו. ע"כ. נראה בעיני דלשון קצרה הוא. ואסיפא דקרא דואמרו סמיך דכתיב ביה איננו שומע בקולנו וכדדרשינן בגמרא כמ"ש הר"ב:

חרשים. כתב הר"ב התורה אמרה איננו שומע בקולנו. דמשמע דבשעת הקול וכו'. וז"ל רש"י ואיכא להפוכי לזכותא ולמדרש דבשעת הקול וכו':

מתרין. כתב הר"ב בפני שנים. גמרא. ופירש"י דבעינן עדים שהוכיחו ועבר שאין אביו ואמו נאמנים עליו להרגו דכתיב (דברים י״ז:ו׳) ע"פ שנים עדים יומת המת. וכתב עוד בפירוש המשנה וז"ל מתרין בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי [כלומר וכאן אביו ואמו מתרין בו משמע] ועוד זו ספק התראה אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל. ואם לא שמע מלקין וכו'. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב בסוף הלכות ממרים וז"ל מביאין אותו וכו' לב"ד של שלשה וכו' ומביאין שני עדים שגנב וכו' ואכל וכו' אחר ההתראה. ע"כ:

זה זהו שלקה בפניכם. כתב הר"ב ואע"ג דבעי ליה זה ולא סומין וכו'. לכתוב בננו הוא. פירש"י. ומשמע הוא שלקה בפניכם. ע"כ. מאי בננו זה ש"מ תרתי. גמרא. והא לא קשיא דדלמא לזה ולא סומין לחוד אתא. דלעולם לא מפקינן קרא ממשמעותי'. דמשמע שמעמידין אותו לפני ב"ד ואומרים שזהו שלקה בפניכם. אלא מדהוה מצי למכתב הוא והוה נמי משמע הכי. וכתב זה. ש"מ אף למעוטי סומין נמי אתא: