Tratados Sheviit - Capítulo 1 - Mishná 4

הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:

עד ׳שיהיו מג׳ ועד ט׳ כלומר דין זה שאמרנו היינו מג׳ ועד ט׳, אבל אם היו עשרה או יותר אע״פ שאינן עושין חורשין:

שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא לצרכן. ומנין שאין חורשין כל הבית סאה שנאמר בחריש ובקציר תשבות, ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמטה שכבר נאמר (ויקרא כ״ה:ג׳) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, תנהו ענין לאסור ב׳ פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן. והכי קאמר קרא בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית תשבות. ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, נמי תשבות, שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית:

ר׳ ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה שזה דוחה את השבת:

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי: