Talmud - Menajot 90a

אי לא חזו לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא תניא כוותיה דרבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זו עולה לגבי מזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להתירו:
מתני׳ כל מדות שבמקדש היו נגדשות חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה לתוכה מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש לפיכך בירוציהן קדש מדת היבש חול לפיכך בירוציהן חול רבי יוסי אומר לא משום זה אלא שהלח נעקר והיבש אינו נעקר:
גמ׳ מני אי רבי מאיר חד גדוש הוה אי רבנן חדא ומחוק הוה אמר רב חסדא לעולם רבי מאיר ומאי כל מדות כל מדידות:
מדת הלח בירוציהן קדש:
במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ מדת יבש נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ ורבי עקיבא סבר מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ מדת יבש לא נמשחה כל עיקר ורבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ והכא היינו טעמא דלח נעקר ומגווה דמנא קא אתי והיבש אינו נעקר וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קא מכוין אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת רבינא אמר לעולם אימא לך כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזרה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול מותיב ר' זירא סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה יניחנו לשבת הבאה שאפילו הוא על שלחן ימים רבים אין בכך כלום ואמאי התם נמי לימא גזירה שמא יאמרו מפקידין בכלי שרת פנים אחוץ קא רמית פנים לאו כולי עלמא ידעי חוץ כולי עלמא ידעי תנן התם מותר נסכים לקיץ המזבח מאי מותר נסכים רבי חייא בר יוסף אמר בירוצי מדות ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו בשלש יספק מארבע

אשם נדבה מי איכא . הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים: מתני' שהיה גודשה בתוכה . שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון: מדת היבש בירוציהן חול . מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין: אלא שהלח נעקר . שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו: ובירוצין של יבש אינו נעקר . מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול: גמ' מני . הא דקתני כל המדות היו נגדשות: אי ר"מ . דאמר לעיל (מנחות ד' פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ"כ שגודשה בתוכה: ומחוק הוי . ואפילו חד גדוש לא הוה: ומאי כל מדות . דלא תימא כל המדות שהיו שם היו גדושות דלא היתה אלא אחת גדושה: אלא הכי קתני מתניתין כל מדידות . שהיו מודדין בה היו גדושות: לא נמשחו בחוץ . לפיכך בירוציהן חול: רבי עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר . וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול: היינו טעמא . דלח בירוציהן קודש שבירוציהן שלה נעקר מתוך הכלי: ומגווה דמנא קאתי . מן הקדש להכי הוי קודש: למאי דצריך . למה שבתוך הכלי איכוין למיקדש ולא לבירוצין ואמאי מיקדשי הבירוצין: שלא מדעת . שאף ע"פ שלא נתכוין להקדיש הבירוצין קדושין כלי שרת: גזירה שמא יאמרו . דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע"ג דאתו מגוויה דמנא אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול: סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת . שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת: פסולה . לפי שצריך שיהא הלחם על השולחן ב' שבתות: כיצד יעשה . שיהיו כשירין הלחם והבזיכין: יניחנו . שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט"ו ימים ושני ימי שבת שאפילו הוא על השולחן אותן ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום הכא נמי ניגזור שלא יניחנו לשבת הבאה שמא יאמרו כשם שאלו אין נפסלין אע"פ ששהו שם יותר מדינן כך מפקידים בכלי שרת כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה: פנים . לחם הפנים דהוא בהיכל אמדות קרמית שהן חוץ בעזרה: פנים לאו כ"ע ידעי . שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים וכהנים ידעי טעמא דמילתא דכהנים זריזין וליכא למיגזר: חוץ כ"ע ידעי . ואיכא למיגזר שמא יאמרו וכו': לקיץ המזבח . שקונין מהן עולות ומקייצין בהן את המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא המזבח בטל: המקבל עליו לספק סלתות . שקבל מעות מן הגזבר כדי לספק סולת כל השנה וקיבל עליו לתת ארבעה סאין בסלע והוקרו: ועמדו שלשה סאין בסלע . נותן ד' סאין כמו שקיבל:

כיצד יעשה. שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכין לשבת הבאה אי נמי מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין: שאפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום. תימה דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) בעא מיניה רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת היכי דמי אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת לא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו לשולחן מדמינן לה דתנן שאפי' הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום והשתא הא לא דמי לשולחן דהא אסידרו באחד בשבת קאי משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כדמוכח בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות ד' ק.) דדייקינן מהכא ואי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל ואם סידרן בשבת הכי נמי דאם לא סילקן לשבת אחרת היה נפסל בלינה ואהך גופה דאחד בשבת מקשי התם דאי לילה אין מחוסר זמן כי מטי לילה דבי שימשי תיקדוש ותיפסל ומשני רבא בשקדם וסילקו ורב אשי משני אפילו בשלא קדם וסילקו נעשה כמי שסידרו הקוף וא"כ גבי מזבח אפילו מדמית ליה לשולחן נמי תועיל בו לינה וי"ל דלשון שאפי' הוא על השולחן משמע ליה נתינת טעם אההוא דסידרו אחר השבת דלכך לא חיישינן עליה משום דבכל לחם הפנים כמו הנסדר בזמנו אפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום ומיהו על כרחין לאו טעם גמור הוא דהכא היינו טעמא משום דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן: בירוצי מדות. אע"ג דנתקדשו לוקחין מהן כבשים לעולות קייץ כדפרישית בריש פירקין (דף פח.) דלב ב"ד מתנה עליהם: מארבע ועמדו משלש מספק מארבע. בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) מפרש דהאי רבית הקדש היכי דמי כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש דמספק מד' דבחבירו כי האי גוונא אסור ותימה היכי דמי אי דאית ליה סלתות או חיטין שיתחללו עליהן מעות הקדש אפי' בהדיוט שרי דאפי' על הגדיש תנן (שם ד' עב:) פוסק עמו על הגדיש וכי תימא הא דשרי לפסוק עמו על הגדיש היינו בפוסק לפי השער (או) אפי' בשער הלקוטות אבל אי מוזיל טפי אסור אפי' ביש לו והכא גבי הקדש שרי אי אפשר לומר כן דהא בריש הזהב (שם דף מו.) תניא היו חמריו ופועליו תובעים אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר כדפרישית דמטבע נעשה חליפין או בפרוטטות דכיון דיש לו אוזולי אוזיל גביה ואין כאן אגר נטר ליה ואם אין לו אפילו גדיש א"כ מה מרויחו בהקדמת מעות הרי לא יוכל להשתמש בהן דאין להם על מה שיתחלל ולא נפקי לחולין וי"ל דלעולם בדלית ליה אפי' גדיש אלא מקבל מעות הקדש והולך אצל בעלי בתים שנותנין לו יותר מד' סאין ומרויח היתר ומה שאין נותן להקדש אותו העודף מידי דהוה אמשלש ועמדו אארבע משום דלא יהיב להקדש אלא כפי השער והשער הוא מארבע ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימה דא"כ אמאי לא אשכחן ריבית בהקדש בכי האי גוונא בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) לכך נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה והא דשרי הכא בהקדש ואסור בהדיוט י"ל כי ההיא דסוף איזהו נשך (שם דף עד.) אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא בחמה למיבש ולמידש ומידד ומשני כגון דשדא בחמה ויבש ולשמואל [דאמר בידי שמים אפילו אחד אינו פוסק והא מחוסר] מידד דבידי שמים היא אפשר בנפוותא ובהקדש אפילו מחוסר כל הני שרי ועוד יש לומר דמיירי הכא בעשירים המתנדבים ונותנין מעות חולין למוכרי סלתות כדי לספק מארבע ואפילו למאן דחייש שמא לא ימסרום יפה בפרק הבית והעליה (שם דף קיח.) גבי שומרי ספיחים בשביעית דאין מתנדב שומר חנם הכא ליכא למיחש דאפילו לא מסרו העשירים יפה יפה מכל מקום מוכרי הסלתות שקיבלו המעות מוסרין אותם יפה יפה וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כדאשכחן בהזהב (ב"מ דף נז:) גבי אבני בית המסורות לגיזבר לא דמי דהתם הכל יודעים שהאבנים עומדות לבנין וליכא למיגזר אטו הדיוט אבל הכא גזרינן דילמא אתי למימר דכי מלוה מאה במאה וכ' שרי אם הקדישום אחר כך כי היכי דשרי להלוותן מאה לשלם להקדש מאה ועשרים ועוד דאפילו כי האי גוונא אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן ולא דמי נמי לשקול ארבע זוזי ולימא ליה לפלניא דלוזפן זוזי דהא פשיטא ודאי דאסור למימר לחבריה אנא מוזיפנא לך זוזי והב לפלניא ארבע זוזי: