Talmud - Yoma 41b יומא מ״א ב׳

מאי איכא למימר . והא הכא לאו בשעת לקיחה ולאו שעת עשייה הוא וקבע ליה: לא תימא ואחר כך אמר אלא ואח"כ לקח ואמר . זו לחטאת וזו לעולה דעבדי תנאי דמחסרי תיבה אחת על ידי שכחה ומיחלף להו בין ואחר כך לקח לואחר כך אמר: ופרכינן לקח . אם כן מוסיף ומביא חובתו בהמה מדמי חטאתו מאי ניהו הרי אינו מעות שכבר לקח העוף: דפריק ליה . ומוציאו לחולין ומוסיף מביתו וקונה מן המעות בהמה: והא אין פדיון לעוף . דהכי תנן במסכת מנחות (דף ק:) אבל העופות והלבונה והכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה: כגון [שלקח] פרידה אחת . גוזל אחד לקח מן הצבורין דמעות והכי קאמר תנא אי עולה זבן הני מעות דקיימי חטאת נינהו ומוסיף עליהן ומביא חובתו והאי עולה דזבן אזלא לנדבה: אי חטאת זבן . הוקבעו מעות צבור השני לעולה על ידי לקיחה זו ואין מוסיף עליהן ומביא מהן חובתו אלא מביא מן המעות עולת נדבה והחטאת שלקח תמות ומביתו יביא מעות ויקח בהמה: שאני מצורע . דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת: רישא נמי . עני שהביא קרבן עשיר: התם הא רבי רחמנא . תורה אחת לכל המצורעין כולן יוצאין בקרבן עשיר: והתניא . בניחותא: ונילף מינה . לטמא מקדש: ואם דל הוא . מיעוט הוא מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא אבל שאר חייבי קרבן עולה ויורד לא: מתני' כנגד בית שילוחו . כנגד שער שהוציאוהו בו: ולנשחט . מפרש בגמרא: גמ' אקשירה קאי . דקושר לו לשון כנגד צוארו: או אהעמדה קאי . והכי קאמר ואת שעיר החטאת העומד לשחיטה מעמיד כנגד מקום בית שחיטתו: שפיר . דתו לא מערבי אהדדי שזה קשור בראשו וזה בצוארו ולא באחרים שאלו קשור עליהן לשון ושל אחרים אינו קשור: אלא אי אמרת . ולנשחט אהעמדה הוא דקאי ומשום דקשירת שעיר המשתלח לחודיה קאמר שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים בשלמא במשתלח לא מיערב שעיר הפנימי דהאי קשיר ביה והאי לא קשיר ביה אלא באחריני אמאי לא מיערב שעיר הפנימי הא שעיר פנימי ואחרים אין לשון קשור עליהם: שתי לשונות שמעתי . על שתי לשונות של זהורית שמעתי חילוק ביניהם אחת של פרה אדומה שכתוב בה (במדבר יט) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת: אחת צריכה שיעור . ושיעורה מפרש לקמן: ואחת אין צריכה שיעור . שכשירה בכל שהוא: דבעי חלוקה . כדתנן לקמן (יומא דף סז.) מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו: בעי כובד . שתהא כבידה ותפול לתוך עומק האור כדכתיב (שם) אל תוך שרפת הפרה: תנאי היא . לקמן בשמעתין: כיצד הוא עושה . במסכת פרה (פ"ג משנה יא) תנן לה: כורכן . לעץ ארז ואזוב: [בשירי הלשון . מדקתני שירי מכלל דאיכא תו]: בזנב הלשון . סרוקה במסרק ונעשית קצרה לראש האחד כמין זנב: שקלטתן שלהבת . ולא נפלו לתוך שריפת הפרה אלא נתהבהבו באויר: ומקדש . כלומר ונותן שם. כל מעשה פרה קרי לה קידוש: בקולחת . אש שיש עליה עמוד שלהבת זקוף למעלה כקלח של עשב גבוה צריך להביא אחר והא דאמר רבי חנין כשירה בנכפפת אש ששלהבת נמוכה וכפופה וסמוכה לגחלתה וקרינן ביה אל תוך: שיהיו כולן באגודה אחת . דבעינן שיהו נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת: ואחת של מצורע . דכתיב ביה נמי ושני תולעת ואזוב: ואין לי לפרש . ואיני יודע לפרש איזו גדולה ואיזו קטנה ואיזו בינונית:

והאי עולה אזלא לנדבה . לאו לנדבת צבור קאמר לקיץ המזבח דהאמר בפ"ק דשבועות (דף יב:) דאין מקיצין בעולת העוף אלא לנדבת יחיד קאמר מיהו הלשון קשה דקאמר אזלא לנדבה דבכל דוכתא אמרינן לנדבה היינו לשופרות לנדבת צבור וי"ל הא דאין מקיצין בעולת העוף היינו דאין לוקח לכתחילה מן המעות של הנדבה עופות להקיץ אבל אי מתרמי ממילא כי הכא מקיצין בו אבל קשה אמאי לא מייתי ליה עולת יחיד כי ההיא דתנן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (דף כד.) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה וכו' עד החטאת תמות העולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים וי"ל שאני התם כיון דכבר הפרישה כל קרבנותיה הוקבעו לה לשמה אבל הכא דלא לקח כל קרבנותיו לא הוקבע לו להכי אזלא לנדבת צבור אי נמי נ"ל דהכא קאמר סתמא אזלא לנדבה ולא קאמר תקרב עולה כדקאמר התם לפי שאין נפקותא בדבר ואין חילוק בין עולת העוף הבאה בשביל צורך לאותה שהיא באה נדבת צבור דאידי ואידי אין טעונין סמיכה ולא נסכים דעוף אין טעון נסכים ולא סמיכה אבל עולת בהמה שהיא באה בשביל יחיד טעונה נסכים משלו ואם היא קרבן אנשים טעון סמיכה וכשהיא באה נדבת צבור נסכיה קריבין משל צבור ואין טעון סמיכה ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו כשהיא באה בשביל יחיד אבל כשבאה נדבת צבור עבודתה ועורה לאנשי משמר הכי מפורש בתמורה בפרק ואלו קדשים (דף כ:) ואף על גב דאיכא נפקותא לענין עבודתה שמקריבה אפילו במשמר שאינו שלו כיון דאם אין כהן לא נפקא מיניה מידי קאמר סתמא אזלא לנדבה: שלש לשונות . הא דלא נקט נמי של שעיר הפנימי נ"ל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב לא הוה לה שיעור כלל אבל הני כיון דיש בהן צורך הוה להו שיעור וזה של שעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין כדכתיב כשלג ילבינו (ישעיהו א): כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יונתן של פרה משקל י' סלעים . משום כובד אע"ג דר' יונתן לא חייש לכובד כדאמר רבא תנאי היא דלר' יונתן לית ליה כובד שמא רבין ס"ל כשינויא דאביי דאמר כאן בקולחת כאן בנכפפת ואפי' לספרים דגרסי כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יוחנן צריך לתרץ כן דמ"מ אליבא דר' יונתן פירשה דאיהו אמר ג' לשונות שמעתי אי נמי י"ל ג' לשונות שמעתי דקאמר אליבא למאן דאית ליה כובד ושמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה: