Tratados Beitzá - Capítulo 1 - Mishná 1

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזָּיִת:

ביצה שנולדה ביו״ט. [ביו״ט] שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצאת שבת מכינה ליו״ט, והתורה אמרה (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת, וחול מכין ליו״ט, דיו״ט נמי אקרי שבת, ואין יו״ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו״ט. והכנה כי הך דביצה אע״ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו שבת ויו״ט דחשיבי, בעיא סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים, אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יו״ט לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יו״ט ואע״פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יו״ט שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגמעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יו״ט. ושבת ויו״ט הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן ב׳ ימים טובים של ר״ה. אבל שני ימים טובים של גלויות דממ״נ אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה:

שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות י״ב:י״ט), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, ב״ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפ״ה חייב לבער וק״ו לשאור שחמוצו קשה, אלא ש״מ שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. וב״ה סברי זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה גבי יו״ט תנא להו הכא גבי הדדי:

בככותבת. תמרה:

ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע"ג דמסקינן דיו"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה. אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת. אבל יו"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו"ט. ושבת אתיא במכ"ש כדלקמן. וברפ"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא:

בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה. ויו"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע"כ. ומ"ש הר"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש"י דע"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו"י הא בהדיא כתיב (שמות ט״ז:כ״ג) את אשר תאפו אפו ע"כ. ועיין ריש פ"ב. ומ"ש הר"ב דיו"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז"ל ממחרת יו"ט. ומ"ש ולא שבת מכינה ליו"ט. גמרא. ופי' הר"ן דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליו"ט ע"כ. ומ"ש הר"ב ושבת ויו"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע"ג דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי"ל דכיון דאם נולדה ביו"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין ליו"ט כ"כ התוס' [דף ד']. ומ"ש וכן ביו"ט של ר"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ"ד דר"ה. שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע"ג דריב"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם. לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ"ש אבל שני יו"ט של גליות דממ"נ אחד מהם חול משא"כ שבת ויו"ט הסמוכים ואע"פ שהיו"ט הוא יו"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו"ט הסמוך לה נמי שמא יו"ט גמור הוא. הר"ן. ועיין משנה ח' פ"ג דעירובין:

לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ"ש הר"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי"ל אגב ב"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות:

בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות י״ג:ז׳) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם י"ב):

וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש"י והתוס'. וצ"ע אי בעיא ב"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם:

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת: