Tratados Beitzá - Capítulo 5 - Mishná 2

כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות:

או משום רשות. שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו. שלא לעשותו ביו״ט:

ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש:

ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה:

ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין:

ולא מטפחין. כף על כף:

ולא מספקין. כף על ירך:

ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר:

ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות:

לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון:

ולא מקדשין. קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב:

ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין:

ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יו״ט דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ״ה אסור, דה״ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו״ט ויהבינן לכהן:

אין בין יו״ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כב״ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי״ל כב״ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביו״ט מותר:

לא עולין באילן. עיין משנה ח' פרק בתרא דערובין. ומ"ש הר"ב גזירה שמא יתלוש דהוי איסורא דאורייתא. דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש"י:

ולא שטין על פני המים. כתב הר"ב גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. פירש"י כלי של גומא. שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה. ולמדין בו לשוט:

ולא מטפחין. פירש הר"ב כף על כף. ויכו כף ויאמרו יחי המלך. דמלכים ב' י"א [י"ב] מתורגם וטפחו יד. [*ועיין לקמן]:

ולא מספקין. פי' הר"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל"א [י"ח]. [*ודברי הר"ב מפירש"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ״ד:י׳). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי"ט סימן תקכ"ד. תפס לפירש"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של"ט. לא כתב אלא כפירש"י. אכן נ"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ"ל דקשיא לרש"י ודמש"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר"ב. וגם הרי"ף והרא"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ"ל זו]:

ולא מרקדין. בקהלת ג' עת לרקוד. מתורגם לטפזא בהלולא ובשמואל ב' ו' מפזז ומכרכר. מתרגמינן מרקד ומשבח. [*ועיין לעיל]:

ואלו הן משום רשות. פי' הר"ב משום דהנך דסיפא כו' קרי להני רשות. ולהנך קמאי קרי שבות. דאסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן. שאין בהן לחלוחית מצוה. רש"י:

לא דנין וכו'. כתב הר"ב וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת. וכתובה ליבמה. רש"י. וכתב הר"ן וכ"ש גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה. וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום. ומש"ה לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה:

ולא מעריכין. כתב הר"ב ערך פלוני עלי. וכ"כ רש"י. והר"ן פירש ערכי עלי ע"כ. ולענין הדין שניהם שוים אלא לישנא דמעריכין דייק טפי לפי' הר"ב ורש"י. דאומר ערכי עלי בכלל נערכין הוא. כדפי' ברפ"ק דערכין. ודתנן מעריכין. משום דאסורא הוא מצד המעריך. ואילו תנא נערכים הוה משמע דאסורא מצד הנערך. וליתא:

ולא מחרימין. כתב הר"ב וסתם חרמים לבדק הבית. וכפירש"י והר"ן. ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס"ל דסתמן לכהנים במשנה ו' פ"ח דערכין. והא ודאי דכשמחרים לכהן. דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ"ש הוא דדמי למקח וממכר. כיון שהוא מהדיוט להדיוט. ורבותא הוי. לאשמועינן דאפילו לבדק הבית דלגבוה. מחזי כמקח וממכר. אלא דאכתי לא ניחא מ"ש וסתם חרמים לבדק הבית. דהא ליתא אליבא דהלכתא. ומ"ש הר"ב דכולהו אסרינהו משום מקח וממכר. עיין מ"ש בזה משנה ו' פ"ג. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין. כמ"ש במשנה ג' פרק כ"ג דשבת גבי מחשיכין כו' דמשדכין התינוקות כו'. י"ל דלא דמי כולי האי למקח וממכר. שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ולדסבירא להו כמ"ש בטור וב"י סימן ש"ו גבי משדכין. דאין להזכיר סכום ממון. רק לדבר אליו אם רוצה להשתדך לא קשיא כלל:

ולא מגביהין תרומה כו'. עיין פ"ק משנה ו':

כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת. ה"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יו"ט מיתנו. וק"ו בשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביו"ט ר"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'. [*ואף שבמשנה שבסדר ירושלמי הגי' כל שהוא משום שבות. משום רשות. משום מצוה חייבים עליו בי"ט. אפילו הכי ודאי דר"ל בשבת. דאלת"ה מאי שבות רשות ומצוה איכא. ואהיכא קאי]:

אין בין י"ט לשבת כו'. להיות מותר לכתחלה בי"ט. מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין. יש הרבה. שזה בסקילה. וכרת. וזה בלאו גרידא. כ"כ רש"י ותוס' במשנה ה' פ"ק דמגילה. ומה"ט ניחא נמי דלא חשיב מוקצה דבי"ט אסור. ובשבת מותר. כמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל דלא בא אלא לומר דאין מותר בי"ט מה שאסור בשבת. וכתב הר"ב. אבל אנן קי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' במשנה ה' פ"ק. וה"נ הבערה במשנה ה' פ"ב. ומ"ש הר"ב וה"נ איכא משילין. וה"ה דלפירושו ופירש"י לעיל. איכא נמי מכסים פירות כו'. דתני בתריה. ובפ"ק דמגילה משנה ה' כתב כגון משילין כו':