Tratados Beitzá - Capítulo 2 - Mishná 1

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:

יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו ועיקרו לשום שבת, אלא לשום יו״ט יהא תחילת בשולו ומה שמותיר יהא לשבת:

ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם ערובי תבשילין. אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יו״ט, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יו״ט זוכר השבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיו״ט לשבת אלא א״כ התחיל מבעוד יום דביו״ט אינו אלא גומר, ק״ו מיו״ט לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכים על ערובי תבשילין כדרך שמברכים על ערובי חצרות. וצריך לזכות ע״י אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו:

אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מע״ש:

סומר עליו. לבשל בישולו ביו״ט לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו מה שהתחיל גומר:

ועושה תבשיל מעיו"ט. כתב הר"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותן יחד. הראב"ד רפ"ו מהי"ט:

וסומך עליו לשבת. פי' הר"ב דמתוך שמערב יו"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ"ק בד"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ"ש הר"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע"כ. כדאיתא בפירקין דכ"א. והכי קיי"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ"ו א"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע"כ. ומ"ש הר"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר"ל בפ"ז דערובין:

ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר"ב למשנה ו':

בדג וביצה שעליו. לשון רש"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ"ד דתענית:

אכלו או שאבד. לשון הר"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע"כ. א"כ י"ל דברי הר"ב דה"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ"ל לדעת הר"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש"מ דס"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ"ע על הר"ב: