Tratados Nazir - Capítulo 3 - Mishná 6 נזיר פרק ג׳ משנה ו׳

והשלים את נזירותו ואח״כ בא לארץ. שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוצה לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו:

נזיר בתחלה. צריך לנהוג בארץ ישראל כמנין הימים שנדר בנזירות, והימים שנהג בנזירות בחוצה לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:

אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. רבי יהודה סבירא ליה כר״א דאמר לעיל בפרקין הנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים יום, ומשום הכי קאמר דהילני המלכה שנטמאה בסוף ארבע עשרה שנה שהיה ביום מלאת לא סתרה הכל ולא הוצרכה למנות עוד שבע שנים אחרות אלא ל׳ יום בלבד. ולפי שלא היתה שנה שלימה לא מנאה בחשבון והרי הוא כאילו אמר לא היתה נזירה אלא י״ד שנה ושלשים יום:

מי שנזר נזירות הרבה. פירשו התוספות הרבה מל' יום וביש ספרים גרסי' מרובה וה"ג בכל הספרים במשנה י"א פ"ד דעדיות:

ואח"כ בא לארץ. כתב הר"ב שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל כו' וכתבו התוס' דהא דתנן ואח"כ בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא. דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו. ולהשלים נזירות. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ע"כ. ומשמע מדברי הר"ב שזה שמחייבין אותו היינו מיד. שהרי כתב שאין נזירות נוהג אלא בארץ כו'. ואהא קאמר דמחייבין כו' משמע דמיד מחייבין אותו. כדי שיקיים נזירתו. וכן דעת הרמב"ם. וכתב הכ"מ דטעמא מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. והקשה הכ"מ בסוף פ"ב אם כדבריהם למה לא חייבו להילני המלכה שתעלה לארץ. ותירץ שאפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח"ל מפני תיקון המלכות א"נ אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות. ע"כ. וצ"ל דהא דלבית שמאי אינו נזיר אלא שלשים יום היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם בפירושו. והא דאם נהג נזירותו שנחייבהו לעלות. טעמא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכתבו הר"ב בפ"ד דעדיות מי"א. וטעמא דכיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא וכמ"ש הר"ב לקמן פ"ו מ"ג. ועמ"ש שם. א"כ כל דין נזירות יש עליו גם יכול לקיימו בח"ל אלא שחכמים קנסוהו וחייבוהו לעלות לא"י ולקיים נזירתו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והשתא דאתית להכי אפשר לומר שלפי שאינו אלא קנס בעלמא לא חייבוה להילני אלא לאחר שקיימה נזירתה בח"ל ולא להילני בלבד אלא לכל מי שידור כן לא נחייבוהו לעלות לא"י אלא כשהשלים נזירתו בחו"ל ולא דמי לנוזר והוא בבית הקברות שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות כמ"ש הר"ב לעיל. דאותה טומאה מדאורייתא היא אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו. וגם דברי הר"ב יש לפרש כן שאין נזירות נוהג כו' מדרבנן ולפיכך מי שנדר כו' מחייבין כו' היינו אחר השלמתו ולהורות שזהו דעתו לפיכך כשלקח לשון המשנה לפרשה נקט והשלים את נזירתו ואח"כ בא לארץ ולא הספיק לו למנקט ואח"כ בא לארץ בלחוד אלא לומר דאנן קיימין במי שהשלים נזירותו ועל זה אנו אומרים שנחייבהו וכו':