Talmud - Menajot 105b

עמו ואומר אם מצורע הוא זהו אשמו וזה לוגו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה ואף על גב דקא מפריק מר בשחיטת קדשים אימר דאמר רבי שמעון מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא אבל בעלמא דיעבד אין לכתחילה לא הני מילי גבי שלמים דקא ממעט באכילתן דהוו להו קדשים לבית הפסול אבל מנחות אפילו לכתחילה אמר ליה רב פפא לאביי רבי שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרון ולוג אחד משני לוגין שמעינן ליה לר' שמעון דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונות ולוג אחד משני לוגין יצא ומיקמץ היכי קמץ דמתני ואמר אי חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אמרי דקא קמיצנא מחלות ליהוי אחלות דקא קמיצנא מרקיקין ליהוי ארקיקין אי מחצה רקיקין ומחצה חלות אמרי דקא קמיצנא מחלות ליהוי אמחצה חלות ומחצה רקיקין ודקא קמיצנא מרקיקין ליהוו אמחצה רקיקין ומחצה חלות והא בעי מיקמץ חד קומץ מחלות

ושחיטתו בצפון . כשאר אשמות: ומתן בהונות . כדין אשם מצורע: וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק . כחומר שלמים: ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה . שמא אשם הוא: ואע"ג דאמר מר . בשחיטת קדשים בפרק כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות (דף עו:): אימר דאמר ר"ש מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא . כגון האי דבלאו הכי אסור למיכל בקדשים דשמא מצורע הוא: אבל בעלמא . כגון התם בזבחים דמיירי באשם שנתערב בשלמים דקאמר ר"ש התם כולן יאכלו כחומר שבהן שיהו כולן נאכלין ליום ולילה כאשם וכולן טעונים סמיכה ונסכים דיעבד אין לכתחילה לא: דקא ממעט באכילתן . דשמא שלמים הן וזמן אכילתן שני ימים ולילה אחד וכיון דאשם אינו נאכל אלא ליום ולילה והנותר שורף נמצא מביא קדשים לבית הפסול שלא כדין אבל מנחות הללו זמן אכילתן שוה אפילו לכתחילה נמי: ולרבי שמעון דאמר מחצה חלות כו' . ומוקמא מתניתין אליביה וכגון דמייתי ומתני שיצטרפו חלות מעשרון זה לפי מה שנדר ורקיקין מעשרון זה לפי מה שנדר: הא קא מייתי . השתא עשרון מזה קצת ומזה קצת וקא מערב שתי מנחות בהדי הדדי ואיהו לא נדר אלא חדא מנחה לאיתויי חד עשרון וחד לוג ומיפלגיה לחלות ורקיקים: שמעינן ליה לר"ש . דאמר המביא מנחה והביא שני עשרונים ושני לוגין ואמר חציו של זה וחציו של זה לחובתי והשאר נדבה יצא ולא איתפריש לן היכא: ומיקמץ היכי קמץ . לאותה מנחה שהוא מצטרף שתי מנחות למנחה אחת: והא בעי מיקמיץ כו' . דאי חדא מנחה של חלות ורקיקין אמר הוי בעי איתויי חלות ורקיקין ולפותתן בכלי אחד ולקמוץ משניהם קומץ אחד:

אשם זה יהא שלמי נדבה. וא"ת והא אמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז:) דאשם מצורע שני כהנים מקבלין את הדם אחד ביד ואחד בכלי ושלמים אמרינן דצריך שיקבל כל דמו של פר ויש לומר דתקוני גברא שאני כדאמרינן בפרק התערובות (זבחים דף עו:): וסמיכה. למ"ד אשם מצורע לאו דאורייתא הוי באקפויי ידיו ואע"ג דשלמים בעו סמיכה גמורה ואשכחן בפסחים בפרק האשה (דף פט:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דנמנעין מלעשות פסח שני מחמת סמיכה משום תקוני גברא התירו ולמ"ד דאורייתא הזכיר בחנם סמיכה וכן נסכים דבין שלמים בין אשם מצורע טעונין סמיכה ונסכים ומיהו נסכים מצינו למימר דנקט משום שאר אשמות דלא בעו נסכים: ותנופת חזה ושוק. תימה דלא תני תנופה מחיים דבעי אשם מצורע כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות סא.): ונאכל ליום ולילה. ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעיא לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדמוכח בפרק התודה (לעיל מנחות פ.): שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונות ולוג אחד משני לוגין יצא. פי' בקונטרס לא איתפריש ויש לדקדק מדקסבר מדת יבש לא נתקדשה דמכשר שתי הלחם ולחם הפנים אבית פאגי שמעת מינה דלא חייש בעשרון משתי עשרונות ומיהו לוג אחד מב' לוגין לא שמעינן מינה דכולהו מודו במדת הלח דנתקדשה: