Talmud - Menajot 78b

מתני׳ השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור ואפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהן לא קדש הלחם:
גמ׳ מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי וריש לקיש אמר חוץ לחומת העזרה ריש לקיש אמר חוץ לחומת העזרה בעינן על בסמוך ורבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לעזרה קדוש ולא בעינן על בסמוך והא איפליגו בה חדא זימנא דתנן השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה רבי יהודה אומר אף התמיד ואמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא או לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין עמו בעזרה צריכא דאי איתמר בההיא בההיא קא אמר ר' יוחנן דכל היכא דאיתיה באיסורא קאי אבל לענין מקדש לחם אימא מודי ליה לריש לקיש דאי איתיה בפנים קדוש אבראי לא קדוש ואי איתמר בהא בהא קאמר ריש לקיש אבל בהך אימא מודה ליה לרבי יוחנן צריכא תניא כוותיה דרבי יוחנן השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם:
שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור:
מנא הני מילי דתנו רבנן (ויקרא ז, יג) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח זבח תודת מלמד שאם שחט שלא לשמן לא קדש הלחם תנו רבנן יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באילפס מאי מצה נא אמר רב יהודה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב מהו דתימא אחד אמר רחמנא שלא יטול פרוס והא כמאן דפריסא דמיא קמשמע לן איתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשו אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים לא קדשו כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מיכוין ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין אביי אמר דכולי עלמא (לאחריות) קא מיכוין ובכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת ומר סבר כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת רב פפא אמר דכולי עלמא כלי שרת מקדשין שלא מדעת והכא בסכין קא מיפלגי מר סבר סכין מקדשת ככלי שרת [ומר סבר סכין כיון דלית ליה תוך אינה מקדשת ככלי שרת] ואיכא דאמרי רב פפא אמר דכולי עלמא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא בסכין קא מיפלגי מר סבר סכין אלימא מכלי. שרת דאף על גב דלית ליה תוך מיקדשה ומר סבר סכין לא אלימא ליה מכלי שרת:
מתני׳ שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם:
גמ׳ מתניתין מני רבי מאיר דתניא זה הכלל כל שפיסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם פיסולו אחר שחיטה קדש הלחם שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם

חוץ לחומת [בית] פאגי . היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע"פ שאין בעזרה מ"ה ז"ל: חוץ לחומת העזרה . ואע"ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש: על זבח תודת . חלות דהיינו על בסמוך בעזרה: הא איפלגו בה חדא זימנא . בעל בסמוך: רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים . אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד: ורבי יוחנן אמר אע"פ וכו' . דלא בעינן על בסמוך: בההיא קאמר רבי יוחנן . אע"פ שאין עמו בעזרה: דכל היכא דאיתיה . לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה: אבל מקדש לחם . שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה: ואי איתמר בהא . בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי"ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה: אימא מודי לרבי יוחנן . דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא: על חלות לחם חמץ יקריב . כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור: קרבנו על זבח . קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח: זבח תודה . משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו: יוצאין . בפסח במצה נא: העשויה . האפויה: מאי נא . וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל: אמר שמואל כל שפורסין כו' . דכבר אפויה כל דהו: וכן לענין לחמי תודה . שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם: פשיטא . דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם: והא . שאין אפויה כל צרכה אע"ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ"ל (דלא): ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו . דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני: (ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך): אל יקדשו כו' לא קדשו . שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות: מ"ד קדשו . סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני: ומ"ד לא קדשו . סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול: אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת . וה"ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי: מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים: ומ"ד לא קדשו . קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע"פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח: רב פפא אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין . מה שראוי להן [מ"ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול: דאע"ג דלית ליה לסכין תוך . מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים: ומר סבר לא אלימא מכלי שרת . לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו: מתני' שחטה חוץ לזמנה . על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא: או חוץ למקומו . (או) חוץ לעזרה: קדש הלחם . והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ"מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר: ונמצאת טריפה . בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה: גמ' זה הכלל וכו' . השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם:

ולא בעינן על בסמוך. תימה הא עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [באות מצה] (לעיל מנחות דף סב.) אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש וי"ל דהכא לא דמי לההיא [דהתם] דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא [אתי] ליכא למיחש אלא שיהא הלחם קיים וכן שוחט על חמץ כדקאמר בסמוך דכל היכא דאיתיה באיסוריה קאי: או לאחד מבני חבורה. אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל: פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ"ק דשבת (דף יט:): ליקדשו ארבעים מתוך שמוני'. אע"ג דרבי יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (גיטין כה.) היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל: