Talmud - Pesajim 108a פסחים ק״ח א׳

בין הכוסות הללו . בין הראשון לשני: נימא קא סבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח . וקסבר כרבי יהודה בן בתירא דאמר כולי יומא זמן שחיטה הוא ומאי בין הערבים ערב דאתמול משכלה ערב דאתמול דהיינו משעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי מתענה כולי יומא ואע"פ שלא היה פסח בימיו הואיל ומיתסרא בכך: לא רב ששת איסתניס . מעונג היה ואי הוה טעים מצפרא לא מצי למיטעם מצה לתיאבון לאורתא: עד שיסב . הסיבה על צד שמאל: מצה צריכה הסיבה . כבני חורין שהוא זכר לגאולה: מרור אין צריך הסיבה . שהוא זכר לעבדות: שמא יקדים . אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחריו שיפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה והקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק: הוה זגינן אבירכי דהדדי . נשענין כל אחד על ברכי חבירו: בשוליא דנגרי . תלמידו של נגר המלמדו אומנות: ארבע כוסות . שלשה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגומר ורביעי ברכת המזון:

בין הכוסות הללו . בין הראשון לשני בין השני לשלישי ומשום דחמרא מגרר גריר ליה הוא כדמפרש ואזיל: בין שלישי לרביעי לא ישתה . שלישי דברכת המזון דכיון דלא חיישינן עוד לגרירי ליבא לא שרינן ליה דנראה כמוסיף על ארבעה כוסות ובגמרת ירושלמי נמצא למה כדי שלא ישתכר דתו לא חזי למיגמר הלילא ופריך התם הלא כבר משוכר הוא שהרי שתה הרבה בסעודתו ומשני יין שבתוך המזון לא משכר שלאחר המזון משכר: נימא קסבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח . וקסבר לה בשחיטת פסח כר' יהודה בן בתירא דאמר כוליה יומא זמן שחיטה הוא ומאי בין הערבים דכתיב בפסח בין ערב דהאידנא לערב דאתמול משכלה ערב דאתמול דהיינו משיעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי מתענה כוליה יומא ואע''פ שלא היה פסח בימיו הואיל ואיתסר איתסר: ואי טעם מידי בצפרא . לא מצי למיכל מצה לתיאבון לאורתא: עד שיסב . הסיבה של צד שמאל: מצה צריכה הסיבה . כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין שהוא זכר לגאולה מרור אין צריך הסיבה . שהוא זכר לעבדות: בן אצל אביו צריך הסיבה . דלא הוי כפוף כל כך: דההיא שעתא משתעי בחירות . ובגאולה שהוא אומר הגדה השתא שמעינן מינה דארבעה כוסות צריך הסיבה מרור אין צריך הסיבה פרקדן . פניו כלפי למעלה ושוכב על אחוריו: הסיבת ימין לאו שמה הסיבה . שהרי בימינו הוא צריך לאכול: שמא יקדים . אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו שפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה וקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק כך פירש רבינו שלמה וקשיא לי אמאי לא סמכיה להאי ולא אהסיבת ימין ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על (דרך) ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה: אשה אינה צריכה הסיבה . מפני אימת בעלה וכפופה לו ומפרש בשאילתות דרב אחאי לאו דרכייהו דנשי למיזגא בי מר . רבה: הוה זגינן אבירכי דהדדי . כל אחד נשען על ברכי חבירו: כי אתינן לבי רב יוסף . דרבה מלך מקמי דרב יוסף: כמורא שמים . דכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (לעיל פסחים דף כב:) השוה מורא רבו למורא שמים: בשוליא דנגרי . תלמידו של נגר שמלמדו אומנות: שמש שאכל כזית מצה . לא גרסינן באחרונה:

אלא אי אמרת מסעד סעיד . והא דאמרינן בפ' כיצד מברכין ' (ברכות דף לה:) דחמרא סעיד ומשמח מפרש התם דטובא גריר פורתא סעיד: רב ששת הוה יתיב בתעניתא . לאו דוקא אלא שומר עצמו מלאכול אי נמי היה מקבל עליו ממש תענית כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול והבכורות נהגו להתענות ערב פסח דקתני במסכת סופרים (פרק כא הלכה ג) שאין מתענין בניסן אלא הבכורות בערב הפסח: נימא קא סבר רב ששת משום פסח . ואע"ג דהשתא ליכא פסח מכל מקום האיסור שהיה בזמן הבית לא בטל ואע"ג דרבי יהודה בן בתירא לא מכשר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן תנא דפליג מכל מקום כיון דדיעבד כשר סבירא ליה להחמיר שלא לאכול מן הבקר: מאי דהוה הוה . שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה ואף על גב דמצה צריכה הסיבה ולא אמר מאי דהוה הוה שאני מצה שהיא עיקר סעודה יותר מיין ועוד ביין היסב כבר בשני כוסות הראשונים ועוד שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו ואע"ג דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות ומה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין לעל אכילת מצה ובאפיקומן: כולהו נמי צריכי הסיבה . וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה: פרקדן . פניו למעלה ולא כמפרש פניו למטה דאין דרך לאכול בענין זה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב"ב עד.) במתי מדבר דגנו אפרקיד ואזיל פרשא תותי ' כרעיה כדנקיט רומחא בידיה: בפני רבו אין צריך הסיבה . נראה דאביו והוא רבו נמי אין צריך דלא גרע מרבו אחר מיהו סתם אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף לא.) שהבן ירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה ואפי' הכי קאמר בפני אביו צריך הסיבה: